השנקל שלי
(וגם קצת על סטריאוטיפים).
לפחות להרגשתי, כל הבדיחות בסדרה מוסברות ומוסברות שוב כך שגם הצופה הלא-מושכל יוכל להבין אותן. כלומר, גם אם אירוח כוכבי מס"ב איננו בעל חשיבות עבור הצופה הרנדומלי, קשה שלא להבין עד כמה מונומנטלי הוא האירוע הזה עבור הגיבורים. כך או כך, מה שהופך את הסדרה למצחיקה איננו אוסף האנקדוטות שאליו היא מרפררת (למרות שזה בהחלט בונוס), אלא מאפקט אי ההלימה שמייצר המפגש בין ארבעת הגיקים לפני הנורמטיבית.
מה שאתה שואל בעצם זה האם ההזדהות שלנו עם אחד מצידי המשוואה (חנוניות או נורמליות) משנה באיזשהו אופן את הצורה שבה אנחנו רואים את הסדרה, ואם כן, איך.
אז התשובה האישית שלי היא: מן הסתם כן, אבל. שלדון הוא לא "חנון". שלדון סובל מאספרגר. לראג' יש חרדה חברתית. פני אמנם בחורה רגילה, אבל היא נכשלת שוב ושוב לממש את החלומות שלה.
אני לא יכולה, מן הסתם, לשלוט על הפרשנות האישית של כל צופה וצופה. צר לי אם מה שאנשים לוקחים מהסדרה הוא שכך נראים גיקים. אני כן אוהבת לחשוב שסדרות כמו המפץ הגדול מרחיבות את מגוון הגיבורים והדמויות על המסך - שהן מציעות (ובעיקר מאפשרות) עוד דרכים להתקיים. לא, כאמור, ברמת "ככה נראה גיק", אלא ברמת: יש אנשים שיש בהם חלקים שדומים לדמות הזו והזו".