המסע שלי לפולין שלום לכולן/ם,
לפני קצת יותר משנה נחשפתי לפורום הזה, בזכותו הכרתי את מנהל הפורום חגי - אדם מקסים ונעים שעזר לי להבין דבר או שניים (או הרבה יותר) על פולין, על ורשה ונתן לי רקע כלשהו על מה שעומד לצפות לי בעיר הבירה, חגי השיב לעשרות שאלות שכתבתי לו במסרים ועל סבלנותו והסבריו אני מודה לו. לקח לי שנה להעלות את סיפור המסע שלי לבלוג שאני כותבת כאן בתפוז, סיבות שונות הביאו אותי להעלות את הסיפור רק ביום השנה. סיפור המסע שלי מתחלק למספר חלקים שאותם אביא גם לכאן, ברשומות עצמן יש תמונות נוספות - במידה ותרצו לראותן יש קישור לבלוג בחתימתי. קריאה מהנה, ליאת.
המסע שלי לפולין - חלק א' (הועלה ב-24 במאי 2012)
לפני שנה בשעה הזאת. לפני שנה בשעה הזו הייתי בין שתי טיסות.
הראשונה לקחה אותי מנאפולי לרומא במטוס דאגלאס קטן, שם נאלצתי להמתין כמה שעות טובות עד לטיסה הבאה.
הטיסה השנייה לקחה אותי מרומא לורשה במטוס איירבאס גדול, שם ישבתי בשורת יציאת החירום (מושב במעבר, תודה) יחד עם הספר "אבישג" של אברום בורג הגבר הקירח שמדיי פעם הסתכל עליי מהמושב שלצד החלון היה נראה לי ישראלי מהרגע שהוא עלה למטוס וביקש ממני לעבור למושב שלו.
באחת הפעמים שבהן שבתי מהשירותים הוא אמר לי איזה משפט בעברית, אפילו לא זוכרת מה הוא ביקש, אולי לעבור, אולי להוציא משהו מהתא שמעל לראשי, את זה שחייכתי אני כן זוכרת. זהו, עד הנחיתה לא החלפנו מילה.
"מעניין למה הוא כאן" חשבתי בלב, כמובן שלא העזתי לשאול. לקחתי את הציוד שלי ויצאתי אל המסע שלי בפולין.
שעתיים ומשהו חיכיתי ל-א' שתגיע בטיסה מעבר לים. אף פעם לא משעמם לי ואני תמיד יודעת להעסיק את עצמי, אבל הציפייה לפגישה איתה עשתה לי פרפרים בלב.
חוץ ממני, גם היא סטודנטית חו"ל של האוניברסיטה הפתוחה שמגיעה למסע הזה ממקום שאיננו ישראל.
כששעת הנחיתה שלה הגיעה, התקרבתי לכיוון המסכים ואז הבנתי שאני פחות או יותר מחכה במקום הלא נכון, טיסות שאינן מגיעות מאחת ממדינות אירופה עוברות מסלול אחר.
אז ראיתי נהג עצבני מעט עם שלט שעליו התנוסס שם משפחתה של א', "שלום" אמרתי, "שלום" הוא השיב, "אני חברה שלה וגם אני מחכה לה, המסך מראה שהטיסה נחתה מזמן – כנראה שהיא צריכה להיות כבר כאן", "את יודעת איך היא נראית?" השבתי בחיוב, בכל זאת ראיתי תמונה בפייסבוק
"אוקיי, אני יכול לצאת לעשן?” השבתי בחיוב בשנית. הוא חזר מהפסקת הסיגריה שלו ואמר "אה היא עדיין לא כאן" עניתי "לא, אבל בטוח עוד מעט תצא", אחרי חמש דקות לערך ראש בלונדיני הציץ מדלת הנוסעים הנכנסים.
"א'! היי!", "ליאת! איך זיהית אותי?", רק אח"כ הבנתי שהיא חשבה שאחרי כל שעות הטיסה שעברה נראתה שונה ושאין סיכוי שאזהה אותה... "ראיתי את השיער הבלונדיני ואת תליון המגן דוד" השבתי.
קצת אירוני להגיד שזיהיתי אותה לפי תליון המגן דוד אבל זו באמת אחת הסיבות, את הסיבה השנייה – שהיא יופייה המיוחד לא העזתי לשתף עמה, לא ידעתי כיצד היא תגיב.
"אני מתנצלת שחיכית לי כ"כ הרבה", השבתי "זה בסדר", זה באמת היה בסדר והספקתי לעשות כמה דברים בזמן שהמתנתי לה. "עכשיו נסע למלון והכל בסדר".
הנהג הפולני הגבוה שמח שא' כבר הגיעה ושהוא יכול לקחת אותנו לבית המלון כדי להמשיך בעבודתו. פטפטנו קצת במהלך הנסיעה, קצת ביננו בעברית, קצת באנגלית עם הנהג... ואז הגענו לבית המלון.
בית מלון חדש ויפה, עשינו צ'ק אין והתרעננו. "רוצה לעשות סיבוב בעיר?" א' השיבה בחיוב, "יש לי כאן מידע שאספתי מהאינטרנט וגם שני חברים ישראלים שגרים כאן בורשה עזרו לי".
ירדנו לקומת הלובי, התעניינו עם פקידת הקבלה היכן כדאי לעבור בכמה שעות שנותרו לנו לטייל בעיר, החלטנו לנסוע לקניון ארקדיה שקצת מרוחק מהמלון. עשינו לנו סיבוב, החלטנו להתיישב במסעדה, המשכנו שוב בסיבוב וכשכבר החשיך והעייפות הראתה סימניה החלטנו לשוב למלון.
שתינו נרדמנו מיד, אחרי יום עמוס ושבוע לא קל שמחכה לנו על אדמת פולין, היום שעבר עלינו בהחלט היה יום כיף.
למחרת בבוקר הנהג לקח אותנו לבית הקברות היהודי, הגענו בדיוק בזמן שהאוטובוס עם שאר חברי המסע שהגיעו מישראל עצר והתחיל להוריד אותם.
אמרנו שלום, שמנו את הציוד שלנו באוטובוס והצטרפנו לשאר חברי הקבוצה.
עשינו מעגל שבו כל אחד הציג עצמו, אני פגשתי אותם במפגש הראשון שהיה, לא' כולם היו חדשים.
המדריכה הסוחפת שלנו ק' הסבירה בפירוט בכל נקודה שבה עצרנו, הספקנו לראות רק חלק קטן מבית הקברות, ובכל זאת התחושות התחילו להשתנות.
"לא פשוט הולך להיות השבוע הזה" חשבתי לעצמי. ובהחלט לא היה, המשך ברשומה הבאה...
לפני קצת יותר משנה נחשפתי לפורום הזה, בזכותו הכרתי את מנהל הפורום חגי - אדם מקסים ונעים שעזר לי להבין דבר או שניים (או הרבה יותר) על פולין, על ורשה ונתן לי רקע כלשהו על מה שעומד לצפות לי בעיר הבירה, חגי השיב לעשרות שאלות שכתבתי לו במסרים ועל סבלנותו והסבריו אני מודה לו. לקח לי שנה להעלות את סיפור המסע שלי לבלוג שאני כותבת כאן בתפוז, סיבות שונות הביאו אותי להעלות את הסיפור רק ביום השנה. סיפור המסע שלי מתחלק למספר חלקים שאותם אביא גם לכאן, ברשומות עצמן יש תמונות נוספות - במידה ותרצו לראותן יש קישור לבלוג בחתימתי. קריאה מהנה, ליאת.
המסע שלי לפולין - חלק א' (הועלה ב-24 במאי 2012)
לפני שנה בשעה הזאת. לפני שנה בשעה הזו הייתי בין שתי טיסות.
הראשונה לקחה אותי מנאפולי לרומא במטוס דאגלאס קטן, שם נאלצתי להמתין כמה שעות טובות עד לטיסה הבאה.
הטיסה השנייה לקחה אותי מרומא לורשה במטוס איירבאס גדול, שם ישבתי בשורת יציאת החירום (מושב במעבר, תודה) יחד עם הספר "אבישג" של אברום בורג הגבר הקירח שמדיי פעם הסתכל עליי מהמושב שלצד החלון היה נראה לי ישראלי מהרגע שהוא עלה למטוס וביקש ממני לעבור למושב שלו.
באחת הפעמים שבהן שבתי מהשירותים הוא אמר לי איזה משפט בעברית, אפילו לא זוכרת מה הוא ביקש, אולי לעבור, אולי להוציא משהו מהתא שמעל לראשי, את זה שחייכתי אני כן זוכרת. זהו, עד הנחיתה לא החלפנו מילה.
"מעניין למה הוא כאן" חשבתי בלב, כמובן שלא העזתי לשאול. לקחתי את הציוד שלי ויצאתי אל המסע שלי בפולין.
שעתיים ומשהו חיכיתי ל-א' שתגיע בטיסה מעבר לים. אף פעם לא משעמם לי ואני תמיד יודעת להעסיק את עצמי, אבל הציפייה לפגישה איתה עשתה לי פרפרים בלב.
חוץ ממני, גם היא סטודנטית חו"ל של האוניברסיטה הפתוחה שמגיעה למסע הזה ממקום שאיננו ישראל.
כששעת הנחיתה שלה הגיעה, התקרבתי לכיוון המסכים ואז הבנתי שאני פחות או יותר מחכה במקום הלא נכון, טיסות שאינן מגיעות מאחת ממדינות אירופה עוברות מסלול אחר.
אז ראיתי נהג עצבני מעט עם שלט שעליו התנוסס שם משפחתה של א', "שלום" אמרתי, "שלום" הוא השיב, "אני חברה שלה וגם אני מחכה לה, המסך מראה שהטיסה נחתה מזמן – כנראה שהיא צריכה להיות כבר כאן", "את יודעת איך היא נראית?" השבתי בחיוב, בכל זאת ראיתי תמונה בפייסבוק
"אוקיי, אני יכול לצאת לעשן?” השבתי בחיוב בשנית. הוא חזר מהפסקת הסיגריה שלו ואמר "אה היא עדיין לא כאן" עניתי "לא, אבל בטוח עוד מעט תצא", אחרי חמש דקות לערך ראש בלונדיני הציץ מדלת הנוסעים הנכנסים.
"א'! היי!", "ליאת! איך זיהית אותי?", רק אח"כ הבנתי שהיא חשבה שאחרי כל שעות הטיסה שעברה נראתה שונה ושאין סיכוי שאזהה אותה... "ראיתי את השיער הבלונדיני ואת תליון המגן דוד" השבתי.
קצת אירוני להגיד שזיהיתי אותה לפי תליון המגן דוד אבל זו באמת אחת הסיבות, את הסיבה השנייה – שהיא יופייה המיוחד לא העזתי לשתף עמה, לא ידעתי כיצד היא תגיב.
"אני מתנצלת שחיכית לי כ"כ הרבה", השבתי "זה בסדר", זה באמת היה בסדר והספקתי לעשות כמה דברים בזמן שהמתנתי לה. "עכשיו נסע למלון והכל בסדר".
הנהג הפולני הגבוה שמח שא' כבר הגיעה ושהוא יכול לקחת אותנו לבית המלון כדי להמשיך בעבודתו. פטפטנו קצת במהלך הנסיעה, קצת ביננו בעברית, קצת באנגלית עם הנהג... ואז הגענו לבית המלון.
בית מלון חדש ויפה, עשינו צ'ק אין והתרעננו. "רוצה לעשות סיבוב בעיר?" א' השיבה בחיוב, "יש לי כאן מידע שאספתי מהאינטרנט וגם שני חברים ישראלים שגרים כאן בורשה עזרו לי".
ירדנו לקומת הלובי, התעניינו עם פקידת הקבלה היכן כדאי לעבור בכמה שעות שנותרו לנו לטייל בעיר, החלטנו לנסוע לקניון ארקדיה שקצת מרוחק מהמלון. עשינו לנו סיבוב, החלטנו להתיישב במסעדה, המשכנו שוב בסיבוב וכשכבר החשיך והעייפות הראתה סימניה החלטנו לשוב למלון.
שתינו נרדמנו מיד, אחרי יום עמוס ושבוע לא קל שמחכה לנו על אדמת פולין, היום שעבר עלינו בהחלט היה יום כיף.
למחרת בבוקר הנהג לקח אותנו לבית הקברות היהודי, הגענו בדיוק בזמן שהאוטובוס עם שאר חברי המסע שהגיעו מישראל עצר והתחיל להוריד אותם.
אמרנו שלום, שמנו את הציוד שלנו באוטובוס והצטרפנו לשאר חברי הקבוצה.
עשינו מעגל שבו כל אחד הציג עצמו, אני פגשתי אותם במפגש הראשון שהיה, לא' כולם היו חדשים.
המדריכה הסוחפת שלנו ק' הסבירה בפירוט בכל נקודה שבה עצרנו, הספקנו לראות רק חלק קטן מבית הקברות, ובכל זאת התחושות התחילו להשתנות.
"לא פשוט הולך להיות השבוע הזה" חשבתי לעצמי. ובהחלט לא היה, המשך ברשומה הבאה...
תודה על ההשקעה מקווה שזה משמח גם את גולשי הפורום.
