כדור בדולח22
New member
המניאקים - חלק 1
הוא היה המניאק הכי מניאק מכל המניאקים.
נשים היו נופלות שדודות לרגליו פסוקות ורטובות.
כל פגישה היה עובר על מקומות הבילוי ברוטציה על מנת לא לשרוף עצמו כליל בעוד פאב, בעוד מסעדה שווה, בעוד בית קפה בהם היה צד ואז טורף.
ולמרות שהיה ערמומי ומחושב היטב, עדיין קנה לו אויבות (ואין מרושעת מאישה פגועה) כשנראה היה עם בחורה אחרת, תמיד שווה יותר, תמיד סקסית יותר-
באותו המקום כעבור תקופה.
נשים פנויות ומחפשות, סופן שמוצאות את המגיע להן, מתמסדות ומתחילות לצאת ברצינות עם בחור טוב, שלו הן מספרות על המניאק שלהן.
והוא ידע. הוא תמיד היה המניאק בחיים - ואז בסיפורים.
הוא כבר ידע להבחין כשראה מישהי מעברו, עם חבר שלה או אפילו בעלה.
מבטיהם היו מצטלבים לשנייה ואז הייתה מנתקת את המבט ומתחילה לנאום לרציני שאתה. והוא ידע. הוא זיהה. הסיפור הזה הוא עליו.
הסיפור שההיא הייתה מספרת לרציני שלה היה קשה. חלקו היה אמיתי, באשמתו המלאה, וחלקו מקושט בארס הפגיעה.
הוא היה רואה את אגרופיו של הילד הטוב מתמתחים בגמישות ואז נסגרים.
הרציני היה מנכס ארשת תוקפנית בכל מאודו (לפעמים מאדים מרוגז) ואז מפנה את מבטו הכביכול מאיים ישרות אליו.
שחר כבר היה מתורגל. הוא היה מחייך לבחור המרוגז את החיוך הכי כובש שלו, ונותן לו את המבט הצ'ארמרי והמעריך,
כמו אומר "הצליח לך קלף חזק, בחור. כל הכבוד."
אפילו הם הצליחו אחרי סשן קצרצר כזה, לחבב אותו. ליפול שדודים. זה היה הכישרון המולד שלו.
מיד בתום תקרית מהסוג הזה,
שחר היה הולך לפאב ספציפי- יושב לבדו, הודף זיונים פוטנציאליים (שווים ככל שיהיו) וחושב על קרן.
איך נתן לה ללכת, אז לפני שש שנים?
___________________________________________________________________________________________________________________
קרן הייתה הזונה הכי זונה מכל הזונות.
והיא לא עבדה בזה אפילו יום אחד בחייה.
הנוכחות שלה הייתה מתעתעת:
מחד היא הייתה בנויה לחטאים:
שזופה עם שיער ארוך חלק ובהיר, חזה שגנב את ההצגה והליכה זקופה של אחת ששמה זין ענק על העולם ומנהגיו.
מאידך, בשנייה שפתחה את הפה, חיתוך דיבורה הרהוט, הדו משמעי תמיד,
שלא ברור היה ממנו אם טיעונה נאמר ברצינות תהומית או בציניות הבזה לעולם- השאיר את הבאים מולה במגע- בספק.
האם מדובר באישה מבריקה ורגישה או בייצור השפל ביותר שנקרה בדרכם?
לה דווקא לא היה אכפת לעשות את הציד שלה תמיד באותם המקומות.
גברים בדייט או בזוגיות, לנצח יסתמו את הפה וירכינו ראש ברגע שייפגשו באקראי את זו שטמטמה אותם.
והיא ידעה שהיא מטמטמת אותם אחד אחד. באופן שונה מאשר שחר. שחר התחיל וסיים בזיונים. היא הייתה עושה לגברים שבחרה בית ספר.
היא לעולם לא נפגשה או הזדיינה מיד, חד וחותך. היא הייתה צדה בלשונה, בחריפות שכלה, בהשכלתה ואז בהשקפותיה, בפתיחותה.
ואז, כשהייתה משוכנעת שהציד שלה במצב החביב עליה: medium- well, הייתה נפגשת. מהממת אותם.
נותנת להם את זיון חייהם, וצוללת לתהום הנשייה.
הלילה, כמו כל לילה שהוגדרה בו מטרה, קרן נחה עם שובה מהעבודה שעתיים, התקלחה ממושכות, משכה את גופה החלק בקרם ריחני והתבשמה מול המראה.
כשלבשה את "מדי הציד" שלה- ג'ינס שחור שעושה תחת אלילי, מגפיים שחובקות את הג'ינס מבחוץ וגופיה שנסתיימה באמרת תחרה שקפקפה- חשבה על שחר.
איך שחררה אותו אז לפני חמש שנים ושמונה חודשים?
הוא היה המניאק הכי מניאק מכל המניאקים.
נשים היו נופלות שדודות לרגליו פסוקות ורטובות.
כל פגישה היה עובר על מקומות הבילוי ברוטציה על מנת לא לשרוף עצמו כליל בעוד פאב, בעוד מסעדה שווה, בעוד בית קפה בהם היה צד ואז טורף.
ולמרות שהיה ערמומי ומחושב היטב, עדיין קנה לו אויבות (ואין מרושעת מאישה פגועה) כשנראה היה עם בחורה אחרת, תמיד שווה יותר, תמיד סקסית יותר-
באותו המקום כעבור תקופה.
נשים פנויות ומחפשות, סופן שמוצאות את המגיע להן, מתמסדות ומתחילות לצאת ברצינות עם בחור טוב, שלו הן מספרות על המניאק שלהן.
והוא ידע. הוא תמיד היה המניאק בחיים - ואז בסיפורים.
הוא כבר ידע להבחין כשראה מישהי מעברו, עם חבר שלה או אפילו בעלה.
מבטיהם היו מצטלבים לשנייה ואז הייתה מנתקת את המבט ומתחילה לנאום לרציני שאתה. והוא ידע. הוא זיהה. הסיפור הזה הוא עליו.
הסיפור שההיא הייתה מספרת לרציני שלה היה קשה. חלקו היה אמיתי, באשמתו המלאה, וחלקו מקושט בארס הפגיעה.
הוא היה רואה את אגרופיו של הילד הטוב מתמתחים בגמישות ואז נסגרים.
הרציני היה מנכס ארשת תוקפנית בכל מאודו (לפעמים מאדים מרוגז) ואז מפנה את מבטו הכביכול מאיים ישרות אליו.
שחר כבר היה מתורגל. הוא היה מחייך לבחור המרוגז את החיוך הכי כובש שלו, ונותן לו את המבט הצ'ארמרי והמעריך,
כמו אומר "הצליח לך קלף חזק, בחור. כל הכבוד."
אפילו הם הצליחו אחרי סשן קצרצר כזה, לחבב אותו. ליפול שדודים. זה היה הכישרון המולד שלו.
מיד בתום תקרית מהסוג הזה,
שחר היה הולך לפאב ספציפי- יושב לבדו, הודף זיונים פוטנציאליים (שווים ככל שיהיו) וחושב על קרן.
איך נתן לה ללכת, אז לפני שש שנים?
___________________________________________________________________________________________________________________
קרן הייתה הזונה הכי זונה מכל הזונות.
והיא לא עבדה בזה אפילו יום אחד בחייה.
הנוכחות שלה הייתה מתעתעת:
מחד היא הייתה בנויה לחטאים:
שזופה עם שיער ארוך חלק ובהיר, חזה שגנב את ההצגה והליכה זקופה של אחת ששמה זין ענק על העולם ומנהגיו.
מאידך, בשנייה שפתחה את הפה, חיתוך דיבורה הרהוט, הדו משמעי תמיד,
שלא ברור היה ממנו אם טיעונה נאמר ברצינות תהומית או בציניות הבזה לעולם- השאיר את הבאים מולה במגע- בספק.
האם מדובר באישה מבריקה ורגישה או בייצור השפל ביותר שנקרה בדרכם?
לה דווקא לא היה אכפת לעשות את הציד שלה תמיד באותם המקומות.
גברים בדייט או בזוגיות, לנצח יסתמו את הפה וירכינו ראש ברגע שייפגשו באקראי את זו שטמטמה אותם.
והיא ידעה שהיא מטמטמת אותם אחד אחד. באופן שונה מאשר שחר. שחר התחיל וסיים בזיונים. היא הייתה עושה לגברים שבחרה בית ספר.
היא לעולם לא נפגשה או הזדיינה מיד, חד וחותך. היא הייתה צדה בלשונה, בחריפות שכלה, בהשכלתה ואז בהשקפותיה, בפתיחותה.
ואז, כשהייתה משוכנעת שהציד שלה במצב החביב עליה: medium- well, הייתה נפגשת. מהממת אותם.
נותנת להם את זיון חייהם, וצוללת לתהום הנשייה.
הלילה, כמו כל לילה שהוגדרה בו מטרה, קרן נחה עם שובה מהעבודה שעתיים, התקלחה ממושכות, משכה את גופה החלק בקרם ריחני והתבשמה מול המראה.
כשלבשה את "מדי הציד" שלה- ג'ינס שחור שעושה תחת אלילי, מגפיים שחובקות את הג'ינס מבחוץ וגופיה שנסתיימה באמרת תחרה שקפקפה- חשבה על שחר.
איך שחררה אותו אז לפני חמש שנים ושמונה חודשים?
