הממ, עוד פעם לא תזיק.
כתבתי כאן פעמים מספר. אני נוטה לעשות את זה בכל פעם שהייאוש מתגבר ונעשה כבר בלתי נסבל, פיזית. נפשית אני לא חושבת שהוא יכול איכשהו להגיע לרמות גבוהות יותר. יש לי דיכאון. ואני כמעט בטוחה שזה לא דיכאון במשמעות של באסה, אלא במשמעות הרפואית, העציצית, הקלינית. אני לא יכולה לתפקד - מה שמתבטא באי הליכה לבי"ס, כמעט כל יום (ועוד מעט יש בגרויות, ככה שזה לא יכול להיות טוב מדי). ואני די אוהבת את הבי"ס שלי, עד כמה שתלמיד מרשה לעצמו לאהוב את הבי"ס שלו. אבל אין לי כח. אין לי כח לקום, אין לי כח להעמיד פני שמחה, ולהיות באמת, במשך רגעים כ"כ ארוכים, כן שמחה. אבל אל בצורה אמיתית, בצורה מלאכותית, כזו שמתנפצת ברגע שמגיעים הביתה וכל המודעות העצמית הזאת עולה על פני השטח שוב. ואני יכולה גם לבוא לבי"ס ולהיות מה שאני באמת, מדוכאת. ואז לחזור הביתה ולשנוא את עצמי עוד יותר, על הסמרטוט שנהיה ממני, על העיסה הזאת של רחמים עצמיים שהיא אני. לרוב אני מדלגת בין שני המצבים. או לא יוצאת בכלל החוצה. ואמרו לי, פעמים רבות, ללכת לפסיכולוג. גם תחת דפי פורום זה. ואני רוצה. כבר נואשתי מהכל, ואני יודעת שאני לא יכולה להיות ככה יותר. אבל זה לא פשוט. אמא שלי בהחלט לקחה את זה לתשומת לבה, ומתכננת, מתישהו, להצעיד אותי לעבר שביל הזהב של הטיפול הנפשי .. מתישהו זה יקרה. אבל משום מה, לא משנה איך, אף אחד לא מבין את הקטע, את חומרת המצב. ואני רק זוכה למבטים מזדהים וחסרי אונים. מהחבר שלי , מההורים שלי, מהמורים שלי. כולם מצפים שאני אפתור את זה עם עצמי, שטויות, דכאונות עוברים. ואני מתעצבנת בכל פעם מחדש כשאני חושבת על החוצפה היומרנית שבמשפט "רק את יכולה לעזור לעצמך". אז זהו, שכבר אין אני, אני חושבת. יש משהו דהוי שמתאבל על אובדן האישיות שלו, שלא יכול לעשות צעד אחד על מנת לשקם את עצמו, ואת הדימוי העצמי שלו. למרות הרצון העז. אז זהו, סתם רציתי לשחרר קיטור בפורום קצת יותר מקצועי ומבין עניין, שלא יזרוק לי מקצת מהביטויים הבנאליים שהמקורבים זורקים בביטול כל יום. אני.
כתבתי כאן פעמים מספר. אני נוטה לעשות את זה בכל פעם שהייאוש מתגבר ונעשה כבר בלתי נסבל, פיזית. נפשית אני לא חושבת שהוא יכול איכשהו להגיע לרמות גבוהות יותר. יש לי דיכאון. ואני כמעט בטוחה שזה לא דיכאון במשמעות של באסה, אלא במשמעות הרפואית, העציצית, הקלינית. אני לא יכולה לתפקד - מה שמתבטא באי הליכה לבי"ס, כמעט כל יום (ועוד מעט יש בגרויות, ככה שזה לא יכול להיות טוב מדי). ואני די אוהבת את הבי"ס שלי, עד כמה שתלמיד מרשה לעצמו לאהוב את הבי"ס שלו. אבל אין לי כח. אין לי כח לקום, אין לי כח להעמיד פני שמחה, ולהיות באמת, במשך רגעים כ"כ ארוכים, כן שמחה. אבל אל בצורה אמיתית, בצורה מלאכותית, כזו שמתנפצת ברגע שמגיעים הביתה וכל המודעות העצמית הזאת עולה על פני השטח שוב. ואני יכולה גם לבוא לבי"ס ולהיות מה שאני באמת, מדוכאת. ואז לחזור הביתה ולשנוא את עצמי עוד יותר, על הסמרטוט שנהיה ממני, על העיסה הזאת של רחמים עצמיים שהיא אני. לרוב אני מדלגת בין שני המצבים. או לא יוצאת בכלל החוצה. ואמרו לי, פעמים רבות, ללכת לפסיכולוג. גם תחת דפי פורום זה. ואני רוצה. כבר נואשתי מהכל, ואני יודעת שאני לא יכולה להיות ככה יותר. אבל זה לא פשוט. אמא שלי בהחלט לקחה את זה לתשומת לבה, ומתכננת, מתישהו, להצעיד אותי לעבר שביל הזהב של הטיפול הנפשי .. מתישהו זה יקרה. אבל משום מה, לא משנה איך, אף אחד לא מבין את הקטע, את חומרת המצב. ואני רק זוכה למבטים מזדהים וחסרי אונים. מהחבר שלי , מההורים שלי, מהמורים שלי. כולם מצפים שאני אפתור את זה עם עצמי, שטויות, דכאונות עוברים. ואני מתעצבנת בכל פעם מחדש כשאני חושבת על החוצפה היומרנית שבמשפט "רק את יכולה לעזור לעצמך". אז זהו, שכבר אין אני, אני חושבת. יש משהו דהוי שמתאבל על אובדן האישיות שלו, שלא יכול לעשות צעד אחד על מנת לשקם את עצמו, ואת הדימוי העצמי שלו. למרות הרצון העז. אז זהו, סתם רציתי לשחרר קיטור בפורום קצת יותר מקצועי ומבין עניין, שלא יזרוק לי מקצת מהביטויים הבנאליים שהמקורבים זורקים בביטול כל יום. אני.