אם אפשר, אחדד את השאלה
ואקשר אותה לנושא הפורום. נראה לי שגם אני נוטה לרוק בריטי (למרות שהולדן מצליח לבלבל אותי כל פעם מחדש, ולהזכיר לי רוק אמריקאי מעולה ואהוב). יש לי תחושה שגם שמרבית החברים כאן נוטים לאותו צד של האוקיינוס. השאלה המעניינת היא למה?? מה יש ברוק הבריטי שאין באמריקאי, למה מוזיקה מבריטניה אהודה עלינו יותר ממוזיקה אמריקאית (בהכללה גורפת מאוד). הרי אי אפשר לדבר על כשרון מוזיקלי גנטי שהבריטים מאופיינים בו. לכאורה, לאמריקה נתוני פתיחה אובייקטיבים טובים בהרבה. למשל הסיכויים שבאמריקה יהיו מספר רב יותר של מוסיקאים מוכשרים גדול מהסיכוי של בריטניה, שהרי גודל האוכלוסייה באמריקה גדול עשרות מונים מזה שבבריטניה. מעבר לכך, הרוק הוא בראש ובראשונה מוזיקה אמריקאית, שלא יכול היה להיות "מומצא" בשום מקום אחר, שכן זה שילוב של קאונטרי ובלוז – מוסיקה לבנה ושחורה. יתר על כן, המערכות השיווקית וקידום המכירות האמריקאיים גדולים מאלו של בריטניה. הצלחה אמריקאית (מסחרית או אצל קובעי הטעם) משפרת את הסיכוי לחשיפה עולמית (למרות יוצאים מן הכלל). קראתי פעם במאמר כלשהו שקיימת נטייה של מבקרים, עיתונאים וקובעי טעם אמריקאים (במיוחד בניו יורק) להעדיף ולהעריך יתר מוזיקאים המגיעים מחו"ל (דהיינו,בריטניה) ולהמעיט יחסית מחשיבותם של מוזיקאים אמריקאים (שוב בהכללה גורפת). כמו כן, נטייה דומה קיימת גם בבריטניה. בכלל זו נטייה שמוכרת גם אצלנו, לחשוב שהדשא של השכן ירוק יותר. אם כן, אני חוזר לשאלה שאיתה פתחתי- האם הסיבה שאנו מעדיפים נובעת משילוב של שני גורמים: 1. חשיפה של הקהל הישראלי ובמיוחד של קובעי הטעם הישראלים (עורכים מוזיקליים, עיתונאים, מבקרים, מנהיגי דעה וכו') לעיתונות אמריקאית, ניו יורקית בעיקר. 2. הישראלים, כמו הבריטים, מעדיפים רוק כאשר הוא לא יותר מדי שחור ולא מדי קאונטרי (דרומי, אם תרצו). לכן כאשר המוזיקה האמריקאית העמיקה את צלילתה לכיוון הקאונטרי והשורשים הדרומיים של אמריקה מחד או לפאנקיות והגרוב השחור מאידך זה כבר היה יותר מדי, הן לבריטים הן לישראלים והן לאמריקאים ניו-יורקים לבנים (קובעי הטעם, אמרנו).
+
+
