המלצה: Salisbury
אני רוצה להמליץ לכם על יצירת פרוג: Salisbury של להקת Uriah Heep. יצירה בת 17 דקות בשיתוף תזמורת כלי נשיפה, שהכותרת המתאימה ביותר שאמצא לה תתמצא פשוט במילה: "מסעיר" ! אמנם הלהקה הנ"ל אינה להקת רוק מתקדם, אבל בשנותיהם הראשונות , כשהוציאו את אלבומם השני בראשית שנות ה-70 (הנושא את שם היצירה) הם עוד היו מוכנים לניסויים מעין אלה. אחר כך הם הלכו לכיוון של רוק יותר קונבנציונלי ונחלו הצלחה כבירה אבל זה כבר לא היה פרוג ולכן אני מניח שלא יצא לכם להחשף ליצירה זו... מבחינת הטקסט השיר מספר על אהבה גדולה שמתפרצת ונגמרת בנטישה אבל זה לא מיוחד אז אני אתרכז בעיקר שזו המוזיקה: פתיחה דרמטית עם אורגן וכלי נשיפה שמכניסה לאוירה , פלוס ההרמוניות הקוליות של חברי הלהקה...בית ראשון שמספר את סיפור האהבה... מעבר למקצב ג'אזי מהיר כשהבס מוביל את הקצב... מעבר לקצב יותר איטי ההולך ונבנה ומוביל לבית השני המספר את סיפור הנטישה ולפזמון... ואז הדובדבן שבקצפת : סיום מהיר עם סדרה של 3 סולואים גדולים של הגיטריסט מיק בוקס, כאשר התזמורת מלווה אותו ומדגישה את הצלילים... והסיום מגיע במין מערבולת של צלילים שהולכת ומתחזקת יחד עם זעקתו של הסולן דיוויד ביירון... יחודה של היצירה הוא בכך שהיא הצליחה ליצור שילוב אמיתי בין התזמורת לבין הלהקה עם הקצב והכלים החשמליים שלה. כל המעברים האלה בין איטי למהיר, חזק וחלש, יוצרים יצירה מורכבת,מאתגרת ומסעירה ! ולדעתי הצנועה, עבודתם הטובה והמשמעותית ביותר שלהקה זו הוציאה תחת ידה !
אני רוצה להמליץ לכם על יצירת פרוג: Salisbury של להקת Uriah Heep. יצירה בת 17 דקות בשיתוף תזמורת כלי נשיפה, שהכותרת המתאימה ביותר שאמצא לה תתמצא פשוט במילה: "מסעיר" ! אמנם הלהקה הנ"ל אינה להקת רוק מתקדם, אבל בשנותיהם הראשונות , כשהוציאו את אלבומם השני בראשית שנות ה-70 (הנושא את שם היצירה) הם עוד היו מוכנים לניסויים מעין אלה. אחר כך הם הלכו לכיוון של רוק יותר קונבנציונלי ונחלו הצלחה כבירה אבל זה כבר לא היה פרוג ולכן אני מניח שלא יצא לכם להחשף ליצירה זו... מבחינת הטקסט השיר מספר על אהבה גדולה שמתפרצת ונגמרת בנטישה אבל זה לא מיוחד אז אני אתרכז בעיקר שזו המוזיקה: פתיחה דרמטית עם אורגן וכלי נשיפה שמכניסה לאוירה , פלוס ההרמוניות הקוליות של חברי הלהקה...בית ראשון שמספר את סיפור האהבה... מעבר למקצב ג'אזי מהיר כשהבס מוביל את הקצב... מעבר לקצב יותר איטי ההולך ונבנה ומוביל לבית השני המספר את סיפור הנטישה ולפזמון... ואז הדובדבן שבקצפת : סיום מהיר עם סדרה של 3 סולואים גדולים של הגיטריסט מיק בוקס, כאשר התזמורת מלווה אותו ומדגישה את הצלילים... והסיום מגיע במין מערבולת של צלילים שהולכת ומתחזקת יחד עם זעקתו של הסולן דיוויד ביירון... יחודה של היצירה הוא בכך שהיא הצליחה ליצור שילוב אמיתי בין התזמורת לבין הלהקה עם הקצב והכלים החשמליים שלה. כל המעברים האלה בין איטי למהיר, חזק וחלש, יוצרים יצירה מורכבת,מאתגרת ומסעירה ! ולדעתי הצנועה, עבודתם הטובה והמשמעותית ביותר שלהקה זו הוציאה תחת ידה !