המלצה: Portishead - Dummy
רציתי להמליץ על האלבום הזה, של הלהקה פורטיסהד שהיא להקת טריפ-הופ בריטית ( לא היפ-הופ, טריפ-הופ זה סגנון ייחודי להם שהם פיתחו אותו..), האלבום הזה שכבר נמצא אצלי כבר כמה שנים טובות ( הוא יצא ב 94 וקניתי אותו ב 96..), הוא אחד האלבומים היותר מושלמים שאני מכיר.. פשוט לשים אותו במערכת, ללחוץ PLAY, ולשקוע במוזיקה המהפנטת הזאת.. לזמרת בת´ גיבונס יש קול פשוט מהמם..כ"כ מהפנט.. פשוט לשמוע כדי להבין. הנה כמה המלצות לשירים מהאלבום DUMMY שיש לי אותו בבית והוא חובה בכל בית שאוהב מוזיקה טובה - Glory Box Wandering Star Sour Times Roads Mysterons Numb בעצם כל השירים באלבום..פשוט לקנות ולהקשיב לכולו מההתחלה עד הסוף, כל שיר חובה. למי שרוצה להכיר קצת יותר את פורטיסהד, הנה הביוגרפיה שלהם ממומה - בתחילת שנות ה-90 נכבשה בריטניה על ידי צליל חדש לגמרי, שהגיע מעיר הנמל המפורסמת בריסטול. הצליל החדש, שזכה לכינוי טריפ-הופ, שילב אווירה אפלה וקולנועית עם מקצבי היפ-הופ מואטים, ועם ג´אז ודאב. למרות שהסגנון מיוחס לדי.ג´יי. שאדו, Massive Attack והמוסיקאים שסבבו אותה, היו אלה Portishead, עם אלבום הבכורה שלהם Dummy, שהביאו את הטריפ-הופ למיצוי אמנותי ומסחרי גם יחד. פורטיסהד, שהחלו את דרכם כצמד, שכלל את ג´ף בארו ובת´ גיבונס, יצרו ב-Dummy אווירה מלנכולית שעטפה שירים קברטיים ומלאי דרמה. בעזרת הצליל הייחודי שבנו, חצו פורטיסהד את גבולות מוסיקת הדאנס ממנה פרצו, והצליחו לגעת גם בקהלים אחרים, כמו זה של הרוק האלטרנטיבי. ההצלחה האדירה של פורטיסהד והמוסיקה האקזוטית שהציגו, הצמיחו בעקבותיהם המוני הרכבים, שניסו להשתמש בצלילי הטריפ-הופ החדשים. בגיל 13 עבר ג´ף בארו עם אמו לעיר האנגלית הקטנה פורטיסהד הנמצאת בקירוב לעיר הנמל בריסטול. "העיר נראית מאוד קטנה וחמודה", אמר בארו על המקור לשם הלהקה, בראיון למגזין “Rolling Stone” , "אבל האמת היא שזו עיר איומה". בארו לא חיכה זמן רב עד שעבר בגיל 17 להתגורר בבריסטול. למרות שכנער למד לנגן על תופים, החל בגיל 18 לרכוש יכולות בתחום הסימפול והמיקסוס וחלם על להקה משלו, שתנגן ותקליט מוסיקה שונה ממה ששמע באותה תקופה. את הידע הטכני שלו החל לרכוש כמפעיל טייפ באולפני “Couch House”. באולפן זה פגש בארו את חברי להקת מאסיב אטאק ואמנים רבים שהיו פעילים בזירת הדאנס של בריסטול. לאחר שהחל לצבור ביטחון כמוסיקאי, כתב בארו שירים עבור אלבומה של ננה צ´רי, Homebrew. הוא גם עזר לטריקי, מוסיקאי מפורסם אחר מאותה עיר, להפיק קטע שהקליט, והפיק לו קטע שהופיע באלבום צדקה למאבק באנמיה חרמשית. לאחר שצבר ניסיון באולפני “Couch House”, החל בארו לחפש זמרת עבור ההרכב שאותו רצה להקים. לאחר ששמע לא פחות מ-50 זמרות שונות וכמעט התייאש לחלוטין, הוא פגש ב-91´, בלשכת האבטלה המקומית, את גיבונס. לה היה כבר נסיון של כמה שנים בשירה בלהקות עלומות שם, ובזמן שפגשה את בארו היא עבדה כסולנית בלהקה שניגנה גרסאות כיסוי לשירים של אמנים כמו פליטווד מק, ג´ניס ג´ופלין ואחרים. השניים, שגילו מייד שהם חולקים טעם מוסיקלי משותף, החליטו על הקמת להקה, ופורטיסהד יצאה לדרך. הם החלו לעבוד על חומר מקורי, ונעזרו בגיטריסט הג´אז אדריאן אטלי, שמאחוריו כבר עמדה היסטוריה של נגינה עם מספר אמני ג´אז גדולים. בזמן שגיבשו את הסגנון המוסיקלי שלהם, המשיך ברו לעבוד כאיש אולפן, כשהוא יוצר ומפיק רמיקסים לשירים של פריימל סקרים, דפש מוד ו- Ride. עוד לפני שהשלימה פורטיסהד את הקלטותיה הראשונות, יצרו חבריה סרט קצר בשם "To Kill A Dead Man" , מעין מחווה פרטית, בשחור לבן, לסרטי המתח והריגול האפלים של שנות ה-60. הדמויות המרכזיות בסרט היו בארו וגיבונס, ואת המוסיקה סיפקה כמובן פורטיסהד. הסרט זכה לשבחים רבים, והמוסיקה שעיטרה אותו זכתה להשוואות מחמיאות למוסיקה של ג´ון בארי ואניו מוריקונה, שניים מכותבי הפסקולים המפורסמים ביותר. בעקבות הסרט החלו השמועות על הצליל הייחודי של פורטיסהד להתפשט, ותפסו גם את אוזניהם של אנשי חברת התקליטים “Go! Discs”, שהחתימו את הלהקה ב-93´. Dummy, אלבום הבכורה של פורטיסהד, יצא ב-94´. מתוכו בחרה הלהקה להוציא את “Numb” העגמומי כסינגל הראשון. בארו וגיבונס, שניהם ביישנים למדי, התקשו לעטוף את הפצת האלבום במסע אינטנסיבי של יחסי ציבור וראיונות. כתחליף, נבנתה תדמיתה של הלהקה סביב המוסיקה והקליפים הקולנועיים שיצרו לה. לאט לאט צמחה הפופולריות של הלהקה בבריטניה, והיא הגיעה לשיאה בטקס פרסי ה- “Mercury” היוקרתי, שבו קטף Dummy את פרס "האלבום הטוב של השנה", תוך שהוא מביס את אלבומיהם החדשים של PJ Harvey, Blur, Tricky ו- Oasis. בעקבות הצלחת אלבום הבכורה, נוצר לחץ רב סביב הלהקה בזמן העבודה על האלבום השני. למרות שאדריאן אטלי והטכנאי הקבוע של ההרכב, דייב מק´דונלד, הצטרפו ללהקה כחברים מן המניין, הלכה העבודה על האלבום והתארכה. ברו, פרפקציוניסט חסר תקנה, דחה את מועד יציאת האלבום שוב ושוב. Portishead, אלבומה השני של הלהקה, יצא לבסוף בספטמבר 97´. למרות שחסר את החדשנות של קודמו ותואר על ידי רבים כדריכה במקום, היה האלבום בבחינת זיקוק ומיצוי של הצליל הייחודי של ההרכב. שנה לאחר צאתו הקליטה פורטיסהד אלבום נוסף, הפעם בהופעה חיה. האלבום, שיצא ב-1998, נקראPNYC. להופעה שהוקלטה בניו יורק צירפה הלהקה תזמורת מיתרים מלאה, שהוסיפה ממד חדש ושונה לשירים משני האלבומים. השירים שהוקלטו, זכו לעיבודים אחרים לחלוטין מאלה שהופיעו באלבומי האולפן, והדגישו את הצד המלודי והתיאטרלי במוסיקה של פורטיסהד.
רציתי להמליץ על האלבום הזה, של הלהקה פורטיסהד שהיא להקת טריפ-הופ בריטית ( לא היפ-הופ, טריפ-הופ זה סגנון ייחודי להם שהם פיתחו אותו..), האלבום הזה שכבר נמצא אצלי כבר כמה שנים טובות ( הוא יצא ב 94 וקניתי אותו ב 96..), הוא אחד האלבומים היותר מושלמים שאני מכיר.. פשוט לשים אותו במערכת, ללחוץ PLAY, ולשקוע במוזיקה המהפנטת הזאת.. לזמרת בת´ גיבונס יש קול פשוט מהמם..כ"כ מהפנט.. פשוט לשמוע כדי להבין. הנה כמה המלצות לשירים מהאלבום DUMMY שיש לי אותו בבית והוא חובה בכל בית שאוהב מוזיקה טובה - Glory Box Wandering Star Sour Times Roads Mysterons Numb בעצם כל השירים באלבום..פשוט לקנות ולהקשיב לכולו מההתחלה עד הסוף, כל שיר חובה. למי שרוצה להכיר קצת יותר את פורטיסהד, הנה הביוגרפיה שלהם ממומה - בתחילת שנות ה-90 נכבשה בריטניה על ידי צליל חדש לגמרי, שהגיע מעיר הנמל המפורסמת בריסטול. הצליל החדש, שזכה לכינוי טריפ-הופ, שילב אווירה אפלה וקולנועית עם מקצבי היפ-הופ מואטים, ועם ג´אז ודאב. למרות שהסגנון מיוחס לדי.ג´יי. שאדו, Massive Attack והמוסיקאים שסבבו אותה, היו אלה Portishead, עם אלבום הבכורה שלהם Dummy, שהביאו את הטריפ-הופ למיצוי אמנותי ומסחרי גם יחד. פורטיסהד, שהחלו את דרכם כצמד, שכלל את ג´ף בארו ובת´ גיבונס, יצרו ב-Dummy אווירה מלנכולית שעטפה שירים קברטיים ומלאי דרמה. בעזרת הצליל הייחודי שבנו, חצו פורטיסהד את גבולות מוסיקת הדאנס ממנה פרצו, והצליחו לגעת גם בקהלים אחרים, כמו זה של הרוק האלטרנטיבי. ההצלחה האדירה של פורטיסהד והמוסיקה האקזוטית שהציגו, הצמיחו בעקבותיהם המוני הרכבים, שניסו להשתמש בצלילי הטריפ-הופ החדשים. בגיל 13 עבר ג´ף בארו עם אמו לעיר האנגלית הקטנה פורטיסהד הנמצאת בקירוב לעיר הנמל בריסטול. "העיר נראית מאוד קטנה וחמודה", אמר בארו על המקור לשם הלהקה, בראיון למגזין “Rolling Stone” , "אבל האמת היא שזו עיר איומה". בארו לא חיכה זמן רב עד שעבר בגיל 17 להתגורר בבריסטול. למרות שכנער למד לנגן על תופים, החל בגיל 18 לרכוש יכולות בתחום הסימפול והמיקסוס וחלם על להקה משלו, שתנגן ותקליט מוסיקה שונה ממה ששמע באותה תקופה. את הידע הטכני שלו החל לרכוש כמפעיל טייפ באולפני “Couch House”. באולפן זה פגש בארו את חברי להקת מאסיב אטאק ואמנים רבים שהיו פעילים בזירת הדאנס של בריסטול. לאחר שהחל לצבור ביטחון כמוסיקאי, כתב בארו שירים עבור אלבומה של ננה צ´רי, Homebrew. הוא גם עזר לטריקי, מוסיקאי מפורסם אחר מאותה עיר, להפיק קטע שהקליט, והפיק לו קטע שהופיע באלבום צדקה למאבק באנמיה חרמשית. לאחר שצבר ניסיון באולפני “Couch House”, החל בארו לחפש זמרת עבור ההרכב שאותו רצה להקים. לאחר ששמע לא פחות מ-50 זמרות שונות וכמעט התייאש לחלוטין, הוא פגש ב-91´, בלשכת האבטלה המקומית, את גיבונס. לה היה כבר נסיון של כמה שנים בשירה בלהקות עלומות שם, ובזמן שפגשה את בארו היא עבדה כסולנית בלהקה שניגנה גרסאות כיסוי לשירים של אמנים כמו פליטווד מק, ג´ניס ג´ופלין ואחרים. השניים, שגילו מייד שהם חולקים טעם מוסיקלי משותף, החליטו על הקמת להקה, ופורטיסהד יצאה לדרך. הם החלו לעבוד על חומר מקורי, ונעזרו בגיטריסט הג´אז אדריאן אטלי, שמאחוריו כבר עמדה היסטוריה של נגינה עם מספר אמני ג´אז גדולים. בזמן שגיבשו את הסגנון המוסיקלי שלהם, המשיך ברו לעבוד כאיש אולפן, כשהוא יוצר ומפיק רמיקסים לשירים של פריימל סקרים, דפש מוד ו- Ride. עוד לפני שהשלימה פורטיסהד את הקלטותיה הראשונות, יצרו חבריה סרט קצר בשם "To Kill A Dead Man" , מעין מחווה פרטית, בשחור לבן, לסרטי המתח והריגול האפלים של שנות ה-60. הדמויות המרכזיות בסרט היו בארו וגיבונס, ואת המוסיקה סיפקה כמובן פורטיסהד. הסרט זכה לשבחים רבים, והמוסיקה שעיטרה אותו זכתה להשוואות מחמיאות למוסיקה של ג´ון בארי ואניו מוריקונה, שניים מכותבי הפסקולים המפורסמים ביותר. בעקבות הסרט החלו השמועות על הצליל הייחודי של פורטיסהד להתפשט, ותפסו גם את אוזניהם של אנשי חברת התקליטים “Go! Discs”, שהחתימו את הלהקה ב-93´. Dummy, אלבום הבכורה של פורטיסהד, יצא ב-94´. מתוכו בחרה הלהקה להוציא את “Numb” העגמומי כסינגל הראשון. בארו וגיבונס, שניהם ביישנים למדי, התקשו לעטוף את הפצת האלבום במסע אינטנסיבי של יחסי ציבור וראיונות. כתחליף, נבנתה תדמיתה של הלהקה סביב המוסיקה והקליפים הקולנועיים שיצרו לה. לאט לאט צמחה הפופולריות של הלהקה בבריטניה, והיא הגיעה לשיאה בטקס פרסי ה- “Mercury” היוקרתי, שבו קטף Dummy את פרס "האלבום הטוב של השנה", תוך שהוא מביס את אלבומיהם החדשים של PJ Harvey, Blur, Tricky ו- Oasis. בעקבות הצלחת אלבום הבכורה, נוצר לחץ רב סביב הלהקה בזמן העבודה על האלבום השני. למרות שאדריאן אטלי והטכנאי הקבוע של ההרכב, דייב מק´דונלד, הצטרפו ללהקה כחברים מן המניין, הלכה העבודה על האלבום והתארכה. ברו, פרפקציוניסט חסר תקנה, דחה את מועד יציאת האלבום שוב ושוב. Portishead, אלבומה השני של הלהקה, יצא לבסוף בספטמבר 97´. למרות שחסר את החדשנות של קודמו ותואר על ידי רבים כדריכה במקום, היה האלבום בבחינת זיקוק ומיצוי של הצליל הייחודי של ההרכב. שנה לאחר צאתו הקליטה פורטיסהד אלבום נוסף, הפעם בהופעה חיה. האלבום, שיצא ב-1998, נקראPNYC. להופעה שהוקלטה בניו יורק צירפה הלהקה תזמורת מיתרים מלאה, שהוסיפה ממד חדש ושונה לשירים משני האלבומים. השירים שהוקלטו, זכו לעיבודים אחרים לחלוטין מאלה שהופיעו באלבומי האולפן, והדגישו את הצד המלודי והתיאטרלי במוסיקה של פורטיסהד.