המלצה על אלבום Mansun - Six
הלהקה Mansun התחילה בתור עוד להקת בריטפופ בגל ששטף את שנות התשעים המוקדמות עד אמצעיות. היה להם להיט די גורף באמטיוי שנקרא Wide open space, שכלל קליפ תמוה למדי על בחור שמטייל ברחובות לונדון (או איזושהי עיר באנגליה), ובאיזשהו שלב מגלה שהוא ערפד, או משהו בסגנון. כבר באלבומם הראשון, attack of the grey lantern (השם המקורי של הלהקה שנגנז באכזריות), היו ניחוחות מיוחדים. האלבום מתחיל בדקה וחצי של כלי קשת אשר משתלבים לאחר מכן עם גיטרות ושאר ירקות, עד אשר מתחיל השיר עצמו, ומסתיים באותו אופן. יש אף אינדיקציה לאותה פתיחה כשם שהיא חוזרת על עצמה בשיר הסוגר את האלבום (לפני ה"hidden track" , שהוא מצויין בגפו, רק שלדעתי שירים חבויים זה דבר די אווילי). ההפקה חצי אלקטרונית, עבודה רבה עם סינטיסייזרים, תופים מסונטזים שאליהם מצטרפים תופים אמיתיים, גיטרות מפלונג´רות מוזרות, הרבה דיסטורשן נחמד וחביב, וזמר בעל מרקם בריטי מאפנף, שגם יש לו קצת במחלקת הפלאצט. המילים מיוחדות למדי, הומור שחור רב בהן ובמוסיקה (שימו לב לשירת הליווי בwide open space לקראת הסוף), בקיצור, אם מישהו רוצה להאזין למשהו טוב (שהוא לא בהכרח פרוגרסיב בהתגלמותו), אני ממליץ על אלבום זה. באותן שנים אוסף הדיסקים שלי היה מצומצם יותר, הדברים הפרוגרסיביים היחידים שהכרתי באותם ימים היו פינק פלויד לחליפין, האלבומים המוקדמים של דיפ פרפל (כן, מסתבר שהם עשו פרוגרסיב!), חצרו של הקרימזון קינג, לאחר מכן stupid dream של porcupine tree וscenes from a memory של dream theater. הייתי שומע פרוגרסיב, אך לא ממש הבנתי אותו עד לשורש העניין, ואולי גם היום לא, בעצם, אבל כאשר שמעתי לראשונה את האלבום Six של Mansun ב1999, הייתי כמעט בהלם מוחלט. לא הצלחתי לעקוב או להבין מה לכל הרוחות הולך שם. כל מיני מעברים חדים באמצע השיר, פתאום סימפול של מפצח האגוזים, פתאום שיר אופראי, בקיצור, בלאגן שלם. יום למחרת האזנתי לאלבום פעמיים נוספות, ולא יכולתי להפסיק לשמוע אותו. מדוע מחליטה להקת בריטפופ באמצע החיים להוציא אלבום קונספט, זה לא ברור. בעוד שהאלבום שבא אחריו היה פשטני כל כך, הן מבחינת מוסיקה ומבחינת מלל, Six הוא פשוט יצירת מופת. אין זה אלבום קונספט בעל רעיון אחד, כמו החומה, אווז השלג או הכבש רובץ בדרך הרחבה. Mansun פשוט מפציצים עם רעיונות, בזה אחר זה, ואם בשנים עברו היו נוהגים לקחת ספר אחד ולהלחין אותו, אז שהם לוקחים מקבץ של ספרים ומוציאים רעיונות מכל אחד ואחד ומשלבים ביניהם. גם העטיפה בעלת אופי מיוחד, עם כל מיני רמזים לשירים עצמם. בתוך העטיפה מצוירים מספר ספרים שמהם נובעים הרעיונות: "1984, פו הדוב, life as a series of comprises, the schizoid man, 120 days of doom, ועוד. חלק מהמסרים מעורפלים עד אי הבנה, חלקם חדים כסכין קצבים. ביקורת חריפה על הדת (הנצרות, דהיינו) בשיר Cancer, על תרבות הטלווזיה ותפודי הספה, ועל החברה בכללה. השירה המצויינת של פול דרייפר לצד הגיטרה הלא קונבנציונלית של דומיניק צ´אד (הרבה מאוד פלאנג´ר, אבל יפה), יחד עם שאר חברי הלהקה מביאה לתוצר מהוקצע, קונספציונלי, מרגש ומעלה מחשבה. זהו לא פרוגרסיב בהגדרתו הקלאסית, אך בעצם, זה מה שעושה את היצירה הזאת כה מיוחדת.
הלהקה Mansun התחילה בתור עוד להקת בריטפופ בגל ששטף את שנות התשעים המוקדמות עד אמצעיות. היה להם להיט די גורף באמטיוי שנקרא Wide open space, שכלל קליפ תמוה למדי על בחור שמטייל ברחובות לונדון (או איזושהי עיר באנגליה), ובאיזשהו שלב מגלה שהוא ערפד, או משהו בסגנון. כבר באלבומם הראשון, attack of the grey lantern (השם המקורי של הלהקה שנגנז באכזריות), היו ניחוחות מיוחדים. האלבום מתחיל בדקה וחצי של כלי קשת אשר משתלבים לאחר מכן עם גיטרות ושאר ירקות, עד אשר מתחיל השיר עצמו, ומסתיים באותו אופן. יש אף אינדיקציה לאותה פתיחה כשם שהיא חוזרת על עצמה בשיר הסוגר את האלבום (לפני ה"hidden track" , שהוא מצויין בגפו, רק שלדעתי שירים חבויים זה דבר די אווילי). ההפקה חצי אלקטרונית, עבודה רבה עם סינטיסייזרים, תופים מסונטזים שאליהם מצטרפים תופים אמיתיים, גיטרות מפלונג´רות מוזרות, הרבה דיסטורשן נחמד וחביב, וזמר בעל מרקם בריטי מאפנף, שגם יש לו קצת במחלקת הפלאצט. המילים מיוחדות למדי, הומור שחור רב בהן ובמוסיקה (שימו לב לשירת הליווי בwide open space לקראת הסוף), בקיצור, אם מישהו רוצה להאזין למשהו טוב (שהוא לא בהכרח פרוגרסיב בהתגלמותו), אני ממליץ על אלבום זה. באותן שנים אוסף הדיסקים שלי היה מצומצם יותר, הדברים הפרוגרסיביים היחידים שהכרתי באותם ימים היו פינק פלויד לחליפין, האלבומים המוקדמים של דיפ פרפל (כן, מסתבר שהם עשו פרוגרסיב!), חצרו של הקרימזון קינג, לאחר מכן stupid dream של porcupine tree וscenes from a memory של dream theater. הייתי שומע פרוגרסיב, אך לא ממש הבנתי אותו עד לשורש העניין, ואולי גם היום לא, בעצם, אבל כאשר שמעתי לראשונה את האלבום Six של Mansun ב1999, הייתי כמעט בהלם מוחלט. לא הצלחתי לעקוב או להבין מה לכל הרוחות הולך שם. כל מיני מעברים חדים באמצע השיר, פתאום סימפול של מפצח האגוזים, פתאום שיר אופראי, בקיצור, בלאגן שלם. יום למחרת האזנתי לאלבום פעמיים נוספות, ולא יכולתי להפסיק לשמוע אותו. מדוע מחליטה להקת בריטפופ באמצע החיים להוציא אלבום קונספט, זה לא ברור. בעוד שהאלבום שבא אחריו היה פשטני כל כך, הן מבחינת מוסיקה ומבחינת מלל, Six הוא פשוט יצירת מופת. אין זה אלבום קונספט בעל רעיון אחד, כמו החומה, אווז השלג או הכבש רובץ בדרך הרחבה. Mansun פשוט מפציצים עם רעיונות, בזה אחר זה, ואם בשנים עברו היו נוהגים לקחת ספר אחד ולהלחין אותו, אז שהם לוקחים מקבץ של ספרים ומוציאים רעיונות מכל אחד ואחד ומשלבים ביניהם. גם העטיפה בעלת אופי מיוחד, עם כל מיני רמזים לשירים עצמם. בתוך העטיפה מצוירים מספר ספרים שמהם נובעים הרעיונות: "1984, פו הדוב, life as a series of comprises, the schizoid man, 120 days of doom, ועוד. חלק מהמסרים מעורפלים עד אי הבנה, חלקם חדים כסכין קצבים. ביקורת חריפה על הדת (הנצרות, דהיינו) בשיר Cancer, על תרבות הטלווזיה ותפודי הספה, ועל החברה בכללה. השירה המצויינת של פול דרייפר לצד הגיטרה הלא קונבנציונלית של דומיניק צ´אד (הרבה מאוד פלאנג´ר, אבל יפה), יחד עם שאר חברי הלהקה מביאה לתוצר מהוקצע, קונספציונלי, מרגש ומעלה מחשבה. זהו לא פרוגרסיב בהגדרתו הקלאסית, אך בעצם, זה מה שעושה את היצירה הזאת כה מיוחדת.