מה היה?
רעב גדול. ציפייה לטעום ולנסות את הבית שדובר עליו כ"כ הרבה. דרך ארוכה ופתלתלה. הנהג קרא לה דרך המוות ע"ש השביל ההוא בבוליביה (או שמא פרו). לכן הסקנו שזו בוודאי "הסעודה האחרונה", וחייבים להתענג עליה. נכנסנו, הובילו אותי לכסא מלוכלך. החלפתי בשירות עצמי. הלכתי לשירותים. הם היו מלוכלכים, חשבתי לוותר, אבל הגוף סרב. הגישו לנו מים ומיץ תמרים. אני מעדיפה את המים שלי צלולים וקרים. בהמשך קיבלנו מרק עדשים. לא משהו שהייתי בוחרת, אבל הייתי רעבה מדיי. אז נגעלתי ובלעתי. הוסיפו את (מעט) החומוס עם פיתה. אחת. החומוס המפורסם היה מאוד טעים. העניין הוא שאם הייתי יודעת שמכאן והלאה זה הולך ומדרדר, היינו מסתפקים בעוד חומוס ופיתות. לפחות הייתי יוצאת שבעה. שאר הממרחים לא היו לטעמנו. אח"כ המשיכו עם פלפל ממולא באורז (1) שהיה חביב (ביננו, כמה אפשר לקלקל אורז?), כבש, והמנות המשיכו לזרום לשולחן... אבל לא היו טעימות במיוחד והמראה של חלקן דכא את החשק. הגיע גם אורז עם קרי (2) ואורז עם צנוברים (3). סחתיין על ה"גיוון". המלצריות התחלפו בקצב מסחרר, וכולן לבשו חולצות מלוכלכות להחריד, שזה קצת, טיפה'לה, לא אסתטי. בעיניי, לפחות. לקינוח, כשאני עדיין רעבה לחלוטין, אמרו לנו שנקבל בקלאוות. אני עדיין הייתי אופטימית, ואכן הבקלאוות היו טעימות, אבל מניאטוריות. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מגיעה הביתה ממסעדה ופותחת את המקרר.
