בודדה במערכה
New member
המכתב שלעולם לא יישלח
פעם אהבתי אותך, אהבתי עד כאב, אהבתי עד וויתור על חירותי רק כדי להיות לצדך. זה לא היה קל, מעולם זה לא היה קל. רוב הזמן הייתי במערכה הזו לבד, עם הזמן המשכתי קדימה ואתה נותרת מאחור, בדעותיך, בהשקפותיך, בגישתך לחיים, לחיי המשפחה, להיות חלק, להיות מתוך. ראית בעצמך כמפרנס עיקרי בלבד וכאן התחיל והסתיים תפקידך. לא אמרתי לך אף פעם, אבל מזמן איבדתי את הבעל את האבא שהיה בך. התמודדתי עם מצבים קשים ולבד, את הגב והתמיכה כבעל כשהייתי באמת וממש צריכה, לא קיבלתי ממך. לא אחת הבדידות הזו קרעה אותי מבפנים. לו רק ידעת לכמה לילות של דמעות ולכמה ימים של עיניים נפוחות הובילה אותי הבדידות הזו. לו רק ידעת כמה התגעגעתי אליך גם כשהיית איתי. תוצאות לא אחרו להגיע, נגררנו לוויכוחים למילים קשות על כלום, אבל אהבנו בתוך כל הלבד הזה. לבד גידלתי משפחה, ומשפחה גדולה ומורכבת על כל הבעיות וההרכב עדין שלה, מאחה, מדביקה, מגשרת. לא זכיתי מעולם להכרת תודה, גם לא ביקשתי כי אהבתי כי וויתרתי. לילות שמצאתי את עצמי בודדה הובילו אותי לחיי האינטרנט, פתאום הבנתי גם כמה התגעגעתי וכמה גם היו חסרים לי חיי חברה, לחברות של הא ודא ולחיוכים של כלום. מה הבנת? מה ידעת על צרכים שכאלה, חברה, במעומעם זכורה לי הפעם האחרונה שיצאנו לבלות, אני ואתה. כבר התייאשתי מלנסות להעיר, לבקש, לרצות לרקוד לשתות לכייף. זכיתי לאהדה, לאהבה, להערכה בזכות ולא בחסד. אני חושבת, מתי הייתה הפעם האחרונה שזכיתי ממך למילה טובה, מילת כבוד, מילת הערכה, מילה נעימה? אני נזכרת רק בביקורת הרעה הזו שלך, המתישה, המייאשת השוחקת, וזה בעצם הנושא שיחה היחידי שלך איתי, הביקורת שלך כלפיי, ביקורת, ביקורת ועוד ביקורת. כל החיטוט הזה בכל נייר שלי בכל מסמך בתיק בארנק במחשב במגירות, מה אתה מחפש לעזאזל? ידעת, ידעת מה מצאתי כאן, חברה, אנשים, חיוכים ודברים של כלום, אבל גם את הכלום הזה לא סיפקת לי. מאז השתמשת בזה נגדי, כל דבר שלא קשור שלא שייך ניתקת את האינטרנט, חסמת קווי טלפון. כל מה שעלול להביא לחיי חברה מלבדך. השתדלתי למענך, לעולם אל תשכח על מה וויתרתי רק כדי להיות לצידך. לעולם אל תשכח את הפערים שהיו בנינו, ומה הייתי מוכנה לקבל ולעבור בחיים הלא קלים האלה אתך. אהבתי אותך. נמאס לי, נמאס לי מהעקיצות שלך, מהרשעות השקטה שנוטפת ממך, מהשימוש בדברים חומריים נגדי, נמאס לי מההערות הארסיות שלך, המשפילות המדכאות המייאשות. הבנתי שזה לא משנה כמה אשתדל, כמה אתן וכמה אוותר אתה תמיד תהיה שם, מנותק, קרוע ממני ומצווה עליי בדידות. אתה גם לא נותן לי ללכת, לא מניח לי, כמו חיית טרף נועץ בי טפרים, רכושך. אני עייפה ושחוקה. אף אחד לא יכול להבין עד שייכנס לנעליי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של האדם במאסר, במעצב בהסגרה או בכל דרך אחרת. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו, אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו, אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו או בכליו, אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו. אני כל כך עייפה ואין לי כח להלחם בך.
פעם אהבתי אותך, אהבתי עד כאב, אהבתי עד וויתור על חירותי רק כדי להיות לצדך. זה לא היה קל, מעולם זה לא היה קל. רוב הזמן הייתי במערכה הזו לבד, עם הזמן המשכתי קדימה ואתה נותרת מאחור, בדעותיך, בהשקפותיך, בגישתך לחיים, לחיי המשפחה, להיות חלק, להיות מתוך. ראית בעצמך כמפרנס עיקרי בלבד וכאן התחיל והסתיים תפקידך. לא אמרתי לך אף פעם, אבל מזמן איבדתי את הבעל את האבא שהיה בך. התמודדתי עם מצבים קשים ולבד, את הגב והתמיכה כבעל כשהייתי באמת וממש צריכה, לא קיבלתי ממך. לא אחת הבדידות הזו קרעה אותי מבפנים. לו רק ידעת לכמה לילות של דמעות ולכמה ימים של עיניים נפוחות הובילה אותי הבדידות הזו. לו רק ידעת כמה התגעגעתי אליך גם כשהיית איתי. תוצאות לא אחרו להגיע, נגררנו לוויכוחים למילים קשות על כלום, אבל אהבנו בתוך כל הלבד הזה. לבד גידלתי משפחה, ומשפחה גדולה ומורכבת על כל הבעיות וההרכב עדין שלה, מאחה, מדביקה, מגשרת. לא זכיתי מעולם להכרת תודה, גם לא ביקשתי כי אהבתי כי וויתרתי. לילות שמצאתי את עצמי בודדה הובילו אותי לחיי האינטרנט, פתאום הבנתי גם כמה התגעגעתי וכמה גם היו חסרים לי חיי חברה, לחברות של הא ודא ולחיוכים של כלום. מה הבנת? מה ידעת על צרכים שכאלה, חברה, במעומעם זכורה לי הפעם האחרונה שיצאנו לבלות, אני ואתה. כבר התייאשתי מלנסות להעיר, לבקש, לרצות לרקוד לשתות לכייף. זכיתי לאהדה, לאהבה, להערכה בזכות ולא בחסד. אני חושבת, מתי הייתה הפעם האחרונה שזכיתי ממך למילה טובה, מילת כבוד, מילת הערכה, מילה נעימה? אני נזכרת רק בביקורת הרעה הזו שלך, המתישה, המייאשת השוחקת, וזה בעצם הנושא שיחה היחידי שלך איתי, הביקורת שלך כלפיי, ביקורת, ביקורת ועוד ביקורת. כל החיטוט הזה בכל נייר שלי בכל מסמך בתיק בארנק במחשב במגירות, מה אתה מחפש לעזאזל? ידעת, ידעת מה מצאתי כאן, חברה, אנשים, חיוכים ודברים של כלום, אבל גם את הכלום הזה לא סיפקת לי. מאז השתמשת בזה נגדי, כל דבר שלא קשור שלא שייך ניתקת את האינטרנט, חסמת קווי טלפון. כל מה שעלול להביא לחיי חברה מלבדך. השתדלתי למענך, לעולם אל תשכח על מה וויתרתי רק כדי להיות לצידך. לעולם אל תשכח את הפערים שהיו בנינו, ומה הייתי מוכנה לקבל ולעבור בחיים הלא קלים האלה אתך. אהבתי אותך. נמאס לי, נמאס לי מהעקיצות שלך, מהרשעות השקטה שנוטפת ממך, מהשימוש בדברים חומריים נגדי, נמאס לי מההערות הארסיות שלך, המשפילות המדכאות המייאשות. הבנתי שזה לא משנה כמה אשתדל, כמה אתן וכמה אוותר אתה תמיד תהיה שם, מנותק, קרוע ממני ומצווה עליי בדידות. אתה גם לא נותן לי ללכת, לא מניח לי, כמו חיית טרף נועץ בי טפרים, רכושך. אני עייפה ושחוקה. אף אחד לא יכול להבין עד שייכנס לנעליי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של האדם במאסר, במעצב בהסגרה או בכל דרך אחרת. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו, אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו, אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו או בכליו, אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו. אני כל כך עייפה ואין לי כח להלחם בך.
