שושן צחור33
New member
המכתב שלא נשלח
הכרנו לפני שנה במקום העבודה. לקחו כמעט שמונה חודשים לידידות רוויות מתח מיני להפוך לקשר אינטימי ממושך, רווי ריגושים, משיכה מטורפת וכמיהה הדדית בלתי פוסקת. לא, זו אינה זוגיות, ולא היתה מצידך אף פעם אמירה מחייבת, אבל ציפיות מתפתחות, רגשות גואים ותקוות צומחות. אני בוגרת פרק א' שנגמר אחרי שנים של שקרים תסכולים ואכזבות, ידעתי בשנתיים האחרונות מאז גירושיי התחלות רבות ללא המשך וכמה אהבות קטנות. אבל אתה... אתה האיש שרציתי לעצמי. בחור חכם, סוחף ברגישותך, מציף אותי במחוות קטנות, באכפתיות שלך, ברגישות שלך לקרוא אותי כמו ספר פתוח, ביכולת שלך לקרוא בין השורות של דבריי, להבין אןתי גם מבלי שנאמרו מילים מפורשות... מעולם לא אמרת שהקשר שלנו בלעדי, מעולם לא הבטחת שאני האישה היחידה בחייך. להיפך, כששאלתי מפורשות התחמקת ואמרת שעדיף שלא אשאל, כדי שלא תצטרך לשקר. שאתה לא רוצה לספר כדי לא להכאיב, שהאמת תהרוס את מה שיש בינינו, שאתה נמצא בשלהי גירושיך ואתה רוצה להיות "פתוח לעולם", שלא נכון לך להימצא במקום מחייב כרגע, שעוד לא התחלת את הסיבוב שלך... למודת ניסיון אני. העיניים והאוזניים שלי הפכו חיישנים לשקרים, חצאי אמיתות. אני רואה את הסימנים והרמזים ממרחקים. וגיליתי מי זו אותה האחת. אחת מיני רבות או רק עוד אחת? על זה אין לי תשובה. אבל יש לי תשובה לעצמי - העלבון והכאב היא התשובה המוחצת לשאלה האם לתת לך עדיין מקום או לשחרר. בכאבי אני מרגישה שאני משחזרת את חיי הנישואין שלי, בהם ידעתי על קשרי ידידות של בעלי ושתקתי. שתקתי כי פחדתי לאבד, כי פחדתי שאהיה חייבת לקבל החלטה שאין עוררין עליה. שתקתי כי לא יכולתי לשאת את העלבון הצורב של הבגידה. ועתה – אותם רגשות ממש מציפים אותי שוב. אני יודעת, אין לי זכות להרגיש נבגדת כי מעולם לא היית שלי ממש אבל מילותיך המבטיחות לי שוב ושוב כמה המקום שלי משמעותי בחייך, עד כמה ליבך יוצא אליי כל בוקר בדרכך, עד כמה לראות אותי בסביבתך מאיר את יומך, הם שהופכים את הגילוי הזה לצורב כל כך. השכל שלי אומר, זועק, ברחי! ברחי מן הכאב הזה, התרחקי מאלו שגורמים לך לכאוב. שההנאה שאני מוצאת ממפגשים לא מתוכננים מראש, מהציפייה המתמדת לפעם הבאה, אינה שווים את האכזבות ואת כאבו של הלב. איך אוכל להוציא לפועל את דבר ההיגיון כשהלב שלי משווע אליך? איך אוכל להתנתק, לוותר, לשחרר כשהחיכוך איתך יומיומי? כשהגוף שלי והלב שלי מגיבים אלייך בהתעלמות מוחלטת מקולו של ההיגיון? שאלה אחת מהותית נשארה ותישאר ללא מענה – אם אתה אוהב כל כך ואכפת לך ממני כל כך, למה שברת את ליבי?
הכרנו לפני שנה במקום העבודה. לקחו כמעט שמונה חודשים לידידות רוויות מתח מיני להפוך לקשר אינטימי ממושך, רווי ריגושים, משיכה מטורפת וכמיהה הדדית בלתי פוסקת. לא, זו אינה זוגיות, ולא היתה מצידך אף פעם אמירה מחייבת, אבל ציפיות מתפתחות, רגשות גואים ותקוות צומחות. אני בוגרת פרק א' שנגמר אחרי שנים של שקרים תסכולים ואכזבות, ידעתי בשנתיים האחרונות מאז גירושיי התחלות רבות ללא המשך וכמה אהבות קטנות. אבל אתה... אתה האיש שרציתי לעצמי. בחור חכם, סוחף ברגישותך, מציף אותי במחוות קטנות, באכפתיות שלך, ברגישות שלך לקרוא אותי כמו ספר פתוח, ביכולת שלך לקרוא בין השורות של דבריי, להבין אןתי גם מבלי שנאמרו מילים מפורשות... מעולם לא אמרת שהקשר שלנו בלעדי, מעולם לא הבטחת שאני האישה היחידה בחייך. להיפך, כששאלתי מפורשות התחמקת ואמרת שעדיף שלא אשאל, כדי שלא תצטרך לשקר. שאתה לא רוצה לספר כדי לא להכאיב, שהאמת תהרוס את מה שיש בינינו, שאתה נמצא בשלהי גירושיך ואתה רוצה להיות "פתוח לעולם", שלא נכון לך להימצא במקום מחייב כרגע, שעוד לא התחלת את הסיבוב שלך... למודת ניסיון אני. העיניים והאוזניים שלי הפכו חיישנים לשקרים, חצאי אמיתות. אני רואה את הסימנים והרמזים ממרחקים. וגיליתי מי זו אותה האחת. אחת מיני רבות או רק עוד אחת? על זה אין לי תשובה. אבל יש לי תשובה לעצמי - העלבון והכאב היא התשובה המוחצת לשאלה האם לתת לך עדיין מקום או לשחרר. בכאבי אני מרגישה שאני משחזרת את חיי הנישואין שלי, בהם ידעתי על קשרי ידידות של בעלי ושתקתי. שתקתי כי פחדתי לאבד, כי פחדתי שאהיה חייבת לקבל החלטה שאין עוררין עליה. שתקתי כי לא יכולתי לשאת את העלבון הצורב של הבגידה. ועתה – אותם רגשות ממש מציפים אותי שוב. אני יודעת, אין לי זכות להרגיש נבגדת כי מעולם לא היית שלי ממש אבל מילותיך המבטיחות לי שוב ושוב כמה המקום שלי משמעותי בחייך, עד כמה ליבך יוצא אליי כל בוקר בדרכך, עד כמה לראות אותי בסביבתך מאיר את יומך, הם שהופכים את הגילוי הזה לצורב כל כך. השכל שלי אומר, זועק, ברחי! ברחי מן הכאב הזה, התרחקי מאלו שגורמים לך לכאוב. שההנאה שאני מוצאת ממפגשים לא מתוכננים מראש, מהציפייה המתמדת לפעם הבאה, אינה שווים את האכזבות ואת כאבו של הלב. איך אוכל להוציא לפועל את דבר ההיגיון כשהלב שלי משווע אליך? איך אוכל להתנתק, לוותר, לשחרר כשהחיכוך איתך יומיומי? כשהגוף שלי והלב שלי מגיבים אלייך בהתעלמות מוחלטת מקולו של ההיגיון? שאלה אחת מהותית נשארה ותישאר ללא מענה – אם אתה אוהב כל כך ואכפת לך ממני כל כך, למה שברת את ליבי?
