המיתולוגי...
לכל אחד/ת כמעט יש את המיתולוגי/ת... שלו/ה שבכל פעם שרק שומעים את השם אז רעד מסויים עובר בכל הגוף ופלאש בקים של ימים מופלאים שמעוררים התרגשות מסויימת וממיסים כל תא חי אפשרי... בלילה, כשאני ישנה, עולות בי תמונות מימי האולימפוס שלנו - הוא המיתולוגי, ואני יחד. שנינו צוחקים מהלצה, שרק אותנו הצחיקה... שנינו מביטים האחד לשני בעיניים ומחייכים את החיוך הכי דבילי שהפרצוף יכול להעלות... שנינו מדברים על כל דבר כמעט שעולה על רוחנו... הולכים יחד יד ביד... ובערב, אחרי המקלחת, הוא מסתכל עליי כשאני מברישה את השיער ומהופנט מכל החלקה של השיער... ובלילה, אחרי מעשה אהבה גדוש ברגש, אני מביטה בפני התינוק האלו הישנים להם בשלווה בין זרועותיי... המיתולוגי שלי... כבר עברו כמעט שלוש שנים מאז הפרידה הכואבת הזו. כמעט שלוש שנים שחשבתי שהנה, זהו, נגמרו כל תאי הקיום של אותן רגשות מופלאות שאחזו בי בעוצמה רבת מעללים... למרות שלא יצאתי עם אף אחד ליותר משבוע, חשבתי שזה בגלל שפשוט לא מצאתי... חשבתי שנגמלתי מאהבתי העזה לימי האולימפוס, למיתולוגי שלי... ופגשתי אותו, כך מרחוק... לא הספקתי אפילו לומר את שמו, והנה כבר נעלם בענן של לחלוחית בעיניים, בענן של רעידות וצמרמורות, בערפל של התרגשות עצומה... לא הספקתי לומר את שמו אפילו והוא נעלם, והשאיר אותי באמצע רחוב הומה אדם, חסרת אונים לחלוטין. לא, לא התגברתי על האהבה הזאת שחלחלה בתוכי עמוק, ולא מצאה את הדרך החוצה... והנה, אני יושבת לי כאן מול המחשב, בפורום וידויים ושופכת בפניכם קמצוץ מתוך עומצת הרגשות המפעמים בתוכי - כאילו זו הפעם הראשונה בה פגשתי באהבת חיי... אהבת חיי?!? מילים, לא יוכלו לתאר עד כמה...
לכל אחד/ת כמעט יש את המיתולוגי/ת... שלו/ה שבכל פעם שרק שומעים את השם אז רעד מסויים עובר בכל הגוף ופלאש בקים של ימים מופלאים שמעוררים התרגשות מסויימת וממיסים כל תא חי אפשרי... בלילה, כשאני ישנה, עולות בי תמונות מימי האולימפוס שלנו - הוא המיתולוגי, ואני יחד. שנינו צוחקים מהלצה, שרק אותנו הצחיקה... שנינו מביטים האחד לשני בעיניים ומחייכים את החיוך הכי דבילי שהפרצוף יכול להעלות... שנינו מדברים על כל דבר כמעט שעולה על רוחנו... הולכים יחד יד ביד... ובערב, אחרי המקלחת, הוא מסתכל עליי כשאני מברישה את השיער ומהופנט מכל החלקה של השיער... ובלילה, אחרי מעשה אהבה גדוש ברגש, אני מביטה בפני התינוק האלו הישנים להם בשלווה בין זרועותיי... המיתולוגי שלי... כבר עברו כמעט שלוש שנים מאז הפרידה הכואבת הזו. כמעט שלוש שנים שחשבתי שהנה, זהו, נגמרו כל תאי הקיום של אותן רגשות מופלאות שאחזו בי בעוצמה רבת מעללים... למרות שלא יצאתי עם אף אחד ליותר משבוע, חשבתי שזה בגלל שפשוט לא מצאתי... חשבתי שנגמלתי מאהבתי העזה לימי האולימפוס, למיתולוגי שלי... ופגשתי אותו, כך מרחוק... לא הספקתי אפילו לומר את שמו, והנה כבר נעלם בענן של לחלוחית בעיניים, בענן של רעידות וצמרמורות, בערפל של התרגשות עצומה... לא הספקתי לומר את שמו אפילו והוא נעלם, והשאיר אותי באמצע רחוב הומה אדם, חסרת אונים לחלוטין. לא, לא התגברתי על האהבה הזאת שחלחלה בתוכי עמוק, ולא מצאה את הדרך החוצה... והנה, אני יושבת לי כאן מול המחשב, בפורום וידויים ושופכת בפניכם קמצוץ מתוך עומצת הרגשות המפעמים בתוכי - כאילו זו הפעם הראשונה בה פגשתי באהבת חיי... אהבת חיי?!? מילים, לא יוכלו לתאר עד כמה...