נארקיסוס
היה היה עלם ושמו נארקיסוס. כל הנימפות הכירו אותו, כי כל ימיו ישב ביערות ובהרים. וכה יפה היה הנער עד שכולן אהבו אותו בלב ובנפש, אך הוא אף לא שם לב לאחת מהן. כי רק ציד אהב הנער, ושום אהבה אחת לא ידע ולזרא היתה לו.אך יום אחד, כשהתכופף מעל הנחל כדי לשתות ממימיו, ראה בתוך הפלג הזך את בבואתו. השתומם הנער על יופיו ומהשתוממות זו נולדה האהבה הנעלה ביותר: נארקיסוס התאהב בעצמו. יש טוענים כי נענש בידי האלים על התעלמותו מהנימפה אכו, שהתאהבה בו. את העולם כולו שכח ורק הסתכל במראהו אשר ראה במים. לבסוף – מת הנער מגעגועי שווא, וכשהובא לקבורה, צמח על הקבר פרח עדין שעליו לובן וליבו זהב, שקראו לו בשם נארקיסוס. מפני פרח זה הזהירה דמטר את פרספונה בתה – כי בנרקיס חבויה התשוקה, וריחו מסיח את הדעת מן השמים. ו-תודה לפאראנדובסקי שלי, כמו תמיד... עוד משהו?
