המישפט שהרג אותי....

[חנה גונן]

המישפט שהרג אותי....

בגננו הקטון ישנו ילד אינטילגנט באופן העולה על בני גילו( הוא בן שנתים) כרגע הוא בכור ויחיד,הוא יודע צבעים,צורות,מיספרים ולדקלם בכישרון כשיש לו פער בין הרמה הריגשית לשיכלית,בהתיעצות עם הפסיכולוגית החלטנו כרגע להנמיך ציפיות לא לסווג אותו כגאון אלא כילד רגיל בן שנתים.היום אחד התאומים הרביץ לו(האמת ששניהם התחילו)הפרדנו גערנו בתאום, הילד בכה מאוד לקחתי אותו על הברכים ואז הוא אמר לי מישפט אני ילד טוב אני לא בוכה,מאיפה בא לו הרעיון שילדים טובים הם ילדים שלא בוכים אין לי מושג, כמובן שאמרתי לו שמותר לבכות כשכואב,כולם בוכים לפעמים כשעצוב וזה בכלל לא קשור לטוב או לא אלא זה הרגש שלו ואני מבינה שעצוב לו.מה דעתכם? שלכם חנה גונן

 

[vered4]

בטח אמרו לו משהו כמו

אתה לא צריך לבכות כי אתה ילד נבון/ גדול / טוב. כמו שתארת "יש לו פער בין הרמה הריגשית לשיכלית,בהתיעצות עם הפסיכולוגית החלטנו כרגע להנמיך ציפיות". אז יש עוד מקום להנמיך ציפיות.

 

[חנה גונן]

כבר ברור לנו שבבית כנראה...

מפעילים עליו לחץ להצטין,היתה תקופה שהוא מאוד לא מצא את עצמו בגלל זה. הוא ילד חמוד שמתבטא נהדר,עכשו כשאני חושבת על זה עולה לי פתאום בראש שכבר הרבה זמן לא יצא לי לחבק או לנשק אותו, הוא לא דורש את זה כמו שאר הילדים,האם האינטילגנציה מסיעת לו לפתור את בעיותיו בעצמו בלי להזדקק לחיזוקים פיזים? האם זה בסדר?כי כשמציקים לו הוא קורא לעזרה. שלך חנה גונן

 

[אפרתש]

לא

האינטליגנציה לא מסייעת לו לפתור בעיותיו בלי להזדקק לחיזוקים פיסיים. גם האדם הכי חכם, ובפרט כשהוא בן שנתיים, זקוק לחיבוק, מגע, מילה חמה. יש ילדים שמזמינים פחות מגע, ולא כדאי לכפות עליהם, אבל תנסי להציע לו מפעם לפעם חיבוק, ליטוף על הראש. אצל נגה במשפחתון יש שתי ילדות שנטפלות לכל הורה שנכנס. ממש נדבקות, מנסות לשבת עליו, מחבקות את הרגלים. שאלתי את המטפלת, והיא אמרה שנגה אף פעם לא עושה את זה להורים אחרים. אני לא חושבת שזה ימצא חן בעיניה אם פתאום הורים אחרים יחשבו שיש לה חסך בחיבוקים ויכפו עליה חיבוקים. מה שאני מנסה להגיד, זה שמידת החיבוקים והמגע שכל ילד רוצה שונה, אבל אין דבר כזה שילד לא זקוק למגע.

 

[חנה גונן]

בגלל זה הפליא אותי שהוא לא דורש..

מגע,זאת אומרת הוא לא יבוא ויתרפק,זה נראה לי מוזר.כנראה שליטוף על הראש מספיק בשבילו,דרך אגב הוא ילד מאוד קפיצי האם גם זה קשור לרמת מישכל? שלך חנה גונן

 

[vered4]

ילד שנראה גדול ומתנהג גדול

מכפי גילו. לפעמים מתייחסים אליו לא מתאים. חושבים שהוא בוגר ומבין, ושהוא לא "תינוק" ולכן לא עושים איתו דברים שעושים עם ילדים בני גילו. ויש גם אופי, סגור ביישני. הבן הגדול שלי, כזה, הוא מאופק וכאילו לא דורש ורוצה, אבל כשמחבקים אותו הוא מאוד שמח (כמובן אנשים שקרובים אליו).

 

[דסי אשר]

אני לא חושבת ש"קפיציות" שייכת

לרמת משקל. יותר מתאים לי לחבר בין הדברים שכתבת לגבי הציפיות ממנו בבית, והדגשת את העומס עליו, לבין קפיציות. אני מכירה עוד ילדים שהתחום הקוגנטיבי היה מפותח מאד בגיל צעיר, אבל הדבר לא העיד על "מחוננות". היום ישנה הרבה מאד השקעה של הורים בילדיהם, מבחינת גרויים, מבחינת ציפיות, והתוצאה, כאילו ילדים נבונים יותר, כאשר "כל אמא בטוחה שהילד שלה גאון" -כך אומרת לי הגננת בגן החובה של ילדי (היו אצלה לפני הרבה מאד שנים). דסי

 

[לאה_מ]

אני דוקא מקשרת אחרת את הציפיות

(ולא רק בבית. גם בגן, ככל הנראה, מתייגים אותו כ"גאון", וזה שהוחלט - בהתייעצות עם הפסיכולוגית - לא לתייג אותו כ"גאון" רק מעיד, לדעתי, שהצוות כן רואה בן "גאון", ופשוט שוכנע על ידי הפסיכולוגית לא לומר זאת בריש גלי). נראה לי שהילד, בגלל היכולות הקוגניטיביות הגבוהות שלו, ובגלל שהדיבור שלו גם, ככל הנראה, מפותח מאד, זוכה ליחס יותר מבוגר מגילו. לעתים, כשפעוט מדבר ומתבטא כמו אדם מבוגר, וגם מהיר תפיסה וקולט נושאים שהם לא תמיד "ילדותיים" בטיבם, המבוגרים נוטים להתייחס אליו כמו למבוגר (או בכל מקרה, כמו למבוגר נמוך - לא כמו לילד, ובטח לא כמו לפעוט). אז כשהוא בוכה אומרים לו "מה, אתה תינוק?" או דברים דומים. ולדעתי הציפיות האלה הן שגורמות לו מאידך לא לתת לגיטימציה לפורקן רגשות (אם באמצעות בכי ואם בדרך אחרת) וגם לא לבקש סיוע וחיזוק מאחרים (משום שהוא בוגר ואמור להיות מסוגל לפתור את הבעיות שלו בעצמו).

 

[כרמית מ.]

לפעמים זה גם בא מספרים וסיפורים

וכיוון שאמרת שהוא אינטיליגנט, יש סיכוי גדול יותר שהוא יפנים מסר מספרים ושירים (כי הוא מבין יותר מילים ויותר משמעויות שמעבר למילים). כיוון שיש כמה שירים נהדרים שאני מאד אוהבת, אבל המסר שלהם הוא שאסור לבכות ("לבדיתי" של מרים ילן שטקליס ו"דני גיבור" (גם שלה?)) אחרי שאנחנו קוראים/שרים אותם (מיתר ממחיזה את דני גיבור באופן ממש נוגע ללב) אני מדברת איתם, ומסבירה להם שגם גדולים לפעמים בוכים, ושכשעצוב אפשר לבכות. לשמחתי, הם מצטטים אותי, יותר מאשר את המסר מהשיר (מה שקרה בהתחלה). ולגבי הקשר בין אינטילגנציה לצורך בחום: לא רק שאין קשר, אלא שלעיתים אנחנו מתייחסים לילד המתנהג בבגרות כאילו הוא גדול יותר, וע"י כך מקשים עליו מאד. כמובן לא כדאי לכפות מגע, אבל כדאי לשים לב שיש ילדים שרוצים ולא מבקשים/דורשים (לא רק מגע, גם שיתלו את הציור שלהם על הלוח, שיגיע תורם לסדר את כלי האוכל וכדומה).

 

[לאה_מ]

מרים ילן-שטקליס

אם רוצים לתת טקסט שלה עם לגיטימציה מובהקת לבכות מעצב, מאכזבה, מעלבון, אני מציעה לקרוא את "מיכאל" (ומי לא בא? מיכאל), שכזכור מדבר על ילדה שממתינה בהתרגשות לבואו של חבר, שבסופו של דבר לא מגיע, ובבית האחרון היא אומרת "מחר אלך השכם בבוקר אל הגן / ושם אשב לי ואבכה לי כל הזמן / כי הוא לא בא / מיכאל". אני מאד אוהבת את השיר הזה, בין היתר בגלל הלגיטימציה שלו לבכי, ובגלל שהוא לא מציע פתרון קסמים כלשהו (וחוץ מזה קשה לי להקריא אותו, כי אני בוכה בעצמי).

 

[דליה.ד]

"ופתאום נכנס בי הילד הרע"

מי שמבין את הגאוניות של ילן שטקליס מעריך את השיר הזה. אם ההורים שופטים את הילד על פי מעשיו, ובכל פעם ש"נכנס בו הילד הרע" הוא עצמו הופך לילד רע, כי אז אני מבינה את הפעוט. חשוב להפריד בין הילד להתנהגות! אפשר לומר: "מה שעשית היה מאוד לא יפה!" "אני כועסת על איך שהתנהגת" אבלך הילד עצמו ממשיך להיות ילד טוב! אנחנו לא הופכים את הרוע, או המעשים הלא טובים לחלק מאישיותו. כאם לילד עם קשיי קשב וריכוז המאופיין באימפולסיביות ונקלע לתגרות ולהסתבך בכל מיני מקרים, למדתי איך להפריד את הילד ממעשיו. לטפל בהתנהגות שלו, לטפל בתהליכי החשיבה, לתת לו כלים לשלוט על ההתנהגות שלו, ואז מגלים ילד רגיש, חכם, נחמד, חברותי ומאוד מאוד מודאג מתדמית ה"טראבל מייקר" שנדבקה לו. אז היום אחרי עבודה מערכתית טיפולית תרופתית, חינוכית, רגשית וקוגנטיבית - התנהגותית - יש שכר לעמלינו ורואים איזה ילד נהדר זה! אסור לנו לשכוח: התנהגות היא סימפטום בלבד, לא מהות הילד עצמו!

 

[חנה גונן]

לא דוקא לא

למרות שבתחילת השנה נורא התלהבנו מן החוכמה שלו(ותכלס תגידו לי איך אפשר שלא)הרי בהמשך זה התמתן מאוד והיום הוא מקבל יחס כמו כל הילדים(שהם בני שנה עד שנתים)זאת אומרת אף אחד לא אומר לו כל הזמן שהוא חכם,אף אחד לא מצפה ממנו שהוא יסתדר בעצמו כי אחרי הכל הוא ילד בן שנתים שצריך עזרה וזה מה שאיכפת לנו והוא מקבל עזרה בכל דבר שהוא צריך ומבקש,יש לו חצר ענקית לפרוק בה מרץ(והוא אכן פורק בלא בושה)בשיגרה הוא כמו כולם,לא מסווג ולא יוצא דופן,הוא יודע שאנחנו אוהבות אותו גם אם אנחנון כועסות עליו לפעמים, אני מודה שלפעמים מחליק לי מהפה הרי אתה יכול להבין ומעכשו אני אשתדל להמנע מזה וללטף אותו יותר על הראש. שלכם חנה גונן

 

[לאה_מ]

חשבתי עליך אתמול, כרמית

קראתי לאורי שירים מתוך הספר של מרים ילן שטקליס, והגענו ל"לבדי", שמזמן מזמן כבר לא קראתי אותו, ונזכרתי בדיון הזה. אז סליחה על הגלישה לתחום הספרותי, אבל אחרי קריאה מחודשת של השיר, אני לא חושבת שהוא מעביר מסר שאסור לבכות. הילד מתאר כמה הוא עצוב שהוא בבית לבד, ואז אומר לדב שלו את כל המשפטים שככל הנראה נאמרים בדרך כלל לו ("דב גדול אסור לו לבכות, גם על הדלת אסור להכות... דב גדול ישב בשקט ויחכה") ואחרי שהוא גומר את הטפת המוסר הזו לדב, מה הוא עושה? "לבדיתי לבדיתי ובכיתי". אז בעיני זו סופר לגיטימציה לבכי.