המימד הישראלי
רק לפני כשבועיים הגיעה ההחלטה הגורלית על ההתנתקות. יהודים שרוצים לסלק יהודים אחרים מבתיהם בכלל תסביכי מוסריות. ויכוחים גדולים, כאב גדול, וקרע בין שני המחנות. והנה בדרכי לצבא היום נתקלתי בפרסומת הבאה: "העם קרוע מצחוק ... " של ערוץ בִּיפּ, שבעצם שמה את כל הסיטואציה הקשה הזו ללעג. והבנתי משהו: החברה הישראלית חיה ב-2 מימדים שונים. שני המימדים : המימד הפוליטי, זה שרואים בעיקר בחדשות, והמימד היומיומי, זה שרואים בעיקר דרך העיניים. שניהם נלקחים ברצינות באופן כללי, אך כל קשר בין השניים נתפס כמרוחק עד בלתי קיים. ייתכן שזהו מנגנון ההגנה שאנשים בישראל נאלצו לפתח כדי להתמודד עם המציאות הקשה - הרבה יותר קל להעמיד פנים שזה קורה למישהו אחר - במציאות אחרת. אך מה קורה כאשר אנחנו נהדפים חזרה למציאות? כאשר אנו לפתע מחויבים להכיר בכך שזוהי בעצם המציאות שלנו, ואנחנו מושפעים ממנה באופן ישיר? כאב, לחץ, ייאוש - כל אלו תופעות ההולמות לגמרי את המצב. זה יכול אולי להסביר את תופעת נפגעי ההלם - ההלם מכך שהבועה שהם בנו התנפצה באלימות. ואי אפשר להימנע מכך - אף אחד לא רוצה לצאת ולהנות בידיעה מתמדת שהנה יכול להיות שהפיגוע הבא בדרך. הדחקה היא בלתי-נמנעת. הצרה היחידה היא, שלעתים נדמה לי שאותה הדחקה מתבצעת גם על-ידי אלו שהפוליטיקה *היא* מציאות היום-יום שלהם...
רק לפני כשבועיים הגיעה ההחלטה הגורלית על ההתנתקות. יהודים שרוצים לסלק יהודים אחרים מבתיהם בכלל תסביכי מוסריות. ויכוחים גדולים, כאב גדול, וקרע בין שני המחנות. והנה בדרכי לצבא היום נתקלתי בפרסומת הבאה: "העם קרוע מצחוק ... " של ערוץ בִּיפּ, שבעצם שמה את כל הסיטואציה הקשה הזו ללעג. והבנתי משהו: החברה הישראלית חיה ב-2 מימדים שונים. שני המימדים : המימד הפוליטי, זה שרואים בעיקר בחדשות, והמימד היומיומי, זה שרואים בעיקר דרך העיניים. שניהם נלקחים ברצינות באופן כללי, אך כל קשר בין השניים נתפס כמרוחק עד בלתי קיים. ייתכן שזהו מנגנון ההגנה שאנשים בישראל נאלצו לפתח כדי להתמודד עם המציאות הקשה - הרבה יותר קל להעמיד פנים שזה קורה למישהו אחר - במציאות אחרת. אך מה קורה כאשר אנחנו נהדפים חזרה למציאות? כאשר אנו לפתע מחויבים להכיר בכך שזוהי בעצם המציאות שלנו, ואנחנו מושפעים ממנה באופן ישיר? כאב, לחץ, ייאוש - כל אלו תופעות ההולמות לגמרי את המצב. זה יכול אולי להסביר את תופעת נפגעי ההלם - ההלם מכך שהבועה שהם בנו התנפצה באלימות. ואי אפשר להימנע מכך - אף אחד לא רוצה לצאת ולהנות בידיעה מתמדת שהנה יכול להיות שהפיגוע הבא בדרך. הדחקה היא בלתי-נמנעת. הצרה היחידה היא, שלעתים נדמה לי שאותה הדחקה מתבצעת גם על-ידי אלו שהפוליטיקה *היא* מציאות היום-יום שלהם...