melancholy man
New member
המהפכה לא תולחן
באתר האינטרנט של מוג'ו, יש כתבה מעניינת על העלמו של שיר המחאה, הכותב מציין, ובמידה רבה של צדק, שבשנות השישים והשבעים, כשאמריקה הייתה בעיצומה של מלחמה בעיתית וחוסר שקט אזרחי, שדומה במקצת למצב היום, עולם הרוק שקק מחאה, החל מדילן ושאר הזמרים/משוררים/מרימים קרן ורצים לנגוח, ועד טיפוסים קוליים א- פוליטיים במבוהק כמו מרווין גאי, כולם שרו וכתבו שירי מחאה (חוץ מדילן שהפסיק, אבל הוא תמיד היה מוזר), בשנות השמונים, שאנחנו זוכרים היום בעיקר בזכות שער מנופח וטעם אופנה משונה, עולם הרוק רגש ממחאה חברתית ובעיקר מחאה לא ממש אינטלגנית על המצב בדרום אפריקה וצדקנות לגבי הרעב באפריקה. והיום? כלום, ניל יאנג רוצה להדיח את הנשיא, אבל אין לזה כמעט הדים ונראה שיאנג שכתב את אוהיו, אחד מהימנוני המאבק של הסיקסטיס, כותב בעיקר לעצמו ולמצפון של עצמו, אין היום, שום הימנון מחאה שההמון יכול להתלכד מאחוריו, אין זמר רוק שיכתוב את ה blowing in the wind, או ה For What It's Worth של הדור שלנו, אולי כי אין מי שישיר את השירים ויהפוך אותם להימנון ואולי כי אחזיתם הכלכלית של בעלי ההון שבאופן טבעי לא רוצים מחאה, כל כך גדולה על השוק, שמראש אמנים שיש להם מה להגיד, לא יזכו לחשיפה אם בכלל יזכו להקליט דרך הלייבלים הגדולים. אז מה אתם חושבים, לאן נעלמה המחאה? האם היא בכלל נעלמה או שזו רק תחושבה של צדקנים? וגם מה שירי המחאה האהובים עליכם? ולסיום, קצת yuotube, הוא אומנם לא בדיוק שייך לכאן, אבל במאמר, מוזכר הזמר משורר הצ'יליאני victor jara (J בספרדית זה כמו ח בעברית אז תתרגמו את השם שלו לבד בראש...) jara פעל בסוף שנות השישים ותחילת השיבעים בצ'ילה תחת שילטון החונטה הצבאית אוגסטו פינושה, הוא כל כך הפחיד את החונטה שבחמש עשרה לספטמבר 1973, הם החליטו לטפל בבעיה באופן האינטקטואלי שמטפלים בבעיות כאלה בדרום אמריקה (מכונת יריה) אין לי מושג מה הוא שר בשיר הזה, אבל זה יפה גם ככה וצריך להזכיר אותו, בטח יום לפני חנוכה, שהוא חג השחרור מעריצות שלנו.
באתר האינטרנט של מוג'ו, יש כתבה מעניינת על העלמו של שיר המחאה, הכותב מציין, ובמידה רבה של צדק, שבשנות השישים והשבעים, כשאמריקה הייתה בעיצומה של מלחמה בעיתית וחוסר שקט אזרחי, שדומה במקצת למצב היום, עולם הרוק שקק מחאה, החל מדילן ושאר הזמרים/משוררים/מרימים קרן ורצים לנגוח, ועד טיפוסים קוליים א- פוליטיים במבוהק כמו מרווין גאי, כולם שרו וכתבו שירי מחאה (חוץ מדילן שהפסיק, אבל הוא תמיד היה מוזר), בשנות השמונים, שאנחנו זוכרים היום בעיקר בזכות שער מנופח וטעם אופנה משונה, עולם הרוק רגש ממחאה חברתית ובעיקר מחאה לא ממש אינטלגנית על המצב בדרום אפריקה וצדקנות לגבי הרעב באפריקה. והיום? כלום, ניל יאנג רוצה להדיח את הנשיא, אבל אין לזה כמעט הדים ונראה שיאנג שכתב את אוהיו, אחד מהימנוני המאבק של הסיקסטיס, כותב בעיקר לעצמו ולמצפון של עצמו, אין היום, שום הימנון מחאה שההמון יכול להתלכד מאחוריו, אין זמר רוק שיכתוב את ה blowing in the wind, או ה For What It's Worth של הדור שלנו, אולי כי אין מי שישיר את השירים ויהפוך אותם להימנון ואולי כי אחזיתם הכלכלית של בעלי ההון שבאופן טבעי לא רוצים מחאה, כל כך גדולה על השוק, שמראש אמנים שיש להם מה להגיד, לא יזכו לחשיפה אם בכלל יזכו להקליט דרך הלייבלים הגדולים. אז מה אתם חושבים, לאן נעלמה המחאה? האם היא בכלל נעלמה או שזו רק תחושבה של צדקנים? וגם מה שירי המחאה האהובים עליכם? ולסיום, קצת yuotube, הוא אומנם לא בדיוק שייך לכאן, אבל במאמר, מוזכר הזמר משורר הצ'יליאני victor jara (J בספרדית זה כמו ח בעברית אז תתרגמו את השם שלו לבד בראש...) jara פעל בסוף שנות השישים ותחילת השיבעים בצ'ילה תחת שילטון החונטה הצבאית אוגסטו פינושה, הוא כל כך הפחיד את החונטה שבחמש עשרה לספטמבר 1973, הם החליטו לטפל בבעיה באופן האינטקטואלי שמטפלים בבעיות כאלה בדרום אמריקה (מכונת יריה) אין לי מושג מה הוא שר בשיר הזה, אבל זה יפה גם ככה וצריך להזכיר אותו, בטח יום לפני חנוכה, שהוא חג השחרור מעריצות שלנו.
