המבחן
זעקתה עקבה אחר קריאת ההצלפה.. שתיהן מרחפות בין העצים.. מעלה.. הציפורים על הצמרות עפו מזמן. עוד כשקולות הכאב הראשונים הטרידו את שלוותן. היא נאנקה.. מתייפחת.. עיניה ואפה נוזלים אל מכסה המנוע החמים. מתחננת למתן את העוצמה.. "שקט כלבה! עוד מחאה אחת וזה יעלה מעשרים, לעשרים וחמש הצלפות!" עורה שקע תחת החגורה שוב.. הכאב היה כבד מנשוא. היא צנחה ארצה, שברי העצים, העפר, האבנים, העלים היבשים – חורצים בבשר ברכיה.. "עמדי! הושיטי ישבנך החוצה או הגידי מילת בטחון!" את לא תשברי.. את לא תשברי.. בשארית כוחותיה, ירכיה ואחוריה צורבים מכאב עמוק התרוממה.. ברכיה רועדות.. "חמש עשרה" הצליחה לפלוט מבין שיניה הנושכות בשפתיים.. הרגישה את בשרה הרך נכנע למכות העזות. ההצלפות באו בקצב מואץ.. היא פלטה "עשרים" בקול שבור ונפלה אל הקרקע.. נצמדת אל גלגל הרכב כאל גלגל הצלה. יד ליטפה את שערה בעודה מתייפחת מכאב. "היית בסדר, כלבה. היית בסדר" המגע היה זר. קר. הרי בקושי הכירה אותו הרי רק לפני חצי שעה עוד ישבו האחד מול השנייה בבית קפה.. בוחנים.. מספרים.. שואלים.. איך הגיעה לכאן? אמצעה של חורשה אמצע היום היא מעורטלת בחלקה התחתון ירכיה מחושמלים מכאב החגורה.. עוצמה שמעולם לא נחשפה לה.. פחדה להסתכל לעברן ולראות מה גרמה החגורה "קדימה, כלבה. המשיכי להסתובב סביב לעץ.." והיא חזרה להסתובב על ארבע סביב גזע העץ.. ישבנה מתנדנד עם כל צעד.. הקרקע המזוהמת כאבה בכפות ידיה, בברכיה. בכפות רגליה.. זרדים יבשים, עלים, אבנים.. בכל פעם שסיבובה הביא אותו מולו, הרגישה את בעיטת מגפו באחוריה הכואבים.. היא זעקה שוב מכאב.. כל כך כאב! את לא תגידי מילת בטחון! את לא איזו מתחילה! את רגילה לכאב! מה, לכל הרוחות, תגיד בבית? לעולם לא תצליח להסתיר את הסימנים.. וידעה שסימן אותה. הרגישה את בשרה הפצוע. לא ידעה עד כמה.. "המשיכי, כלבה! יללי! שכל העולם ישמע מה את!" הכאב והבושה זחלו במעלה גרונה.. מייללים אל האוויר.. היא כל כך רצתה שהכל ייגמר כבר.. קולות נשמעו ממרחק והיא קיבלה הוראה להסתתר מאחורי הרכב.. ברגע האחרון התכופפה, מסתירה עצמה מעיניהן המשועשעות של שני צעירים שפסעו בדרך לא רחוק מהם. כנראה מקבוצת העובדים על פניהם חלפו כשנסעו אל פינתם. "נקי עצמך והתלבשי. אחזיר אותך הביתה.." המומה עשתה כדבריו.. הדקות שאחרי מטושטשות.. רוצה רק הביתה. שומעת-לא שומעת את דבריו.. עונה בערפול.. רוצה כבר הביתה.. לפני שיצאה דיקלם לה כתובת מייל. עוד ארבעה ימים לכתוב אליו. לא דקה לפני. והשאיר אותה על המדרכה.. לבד. צלעה לעבר תחנת האוטובוס.. שריריי ירכיה צווחים במחאה עם כל צעד.. רצתה להגיע הביתה. לראות.. כל כך כואבבב.. הגיעה הביתה.. המכנסיים דבקו לירכה השמאלית.. קילפה אותם מעליה כדי לראות את הזוועה. הירך דיממה היכן שהחגורה ביקעה את עורה. חתכים ארוכים עיטרו את ירכה. מהחתכים ומעלה, כל ירכה, ישבנה השמאלי ומחצית מהימני – היו שחורים כלילה. סימני החגורה נראו על עורה במקומות בו לא היו שטפי דם כהים. עיניה ההמומות עברו על עורה הפצוע, החבול, המדמם. לא הבינה איך הסכימה לזה. היא! היא שהיתה כל כך שקולה. כל כך הגיונית. כל כך מלומדה בחוקים בסיסיים של הישרדות בקטע.. כל כך מנוסה.. הכל כדי להוכיח עצמה ראויה? עד כמה היא יכולה להיות שיפחה טובה? היא לא שמעה ממנו יותר. גם לא רצתה. החודשיים הבאים היו סיוט מתמשך עד שהחלימה. כשהחלימה – החליטה לצאת מהמעגל המטורף הזה. לצאת מהארון. היא סיפרה הכל לבעלה.. על הקטע. על היותה שיפחה. על כך שהיה לה מאסטר למעלה משנה.. היום, כשהיא ספונה בחמימות הזוגיות שלה שהיתה חזקה מספיק לא רק להתגבר על המשבר אלא גם להפוך לזוגיות בדסמית – עכשיו היא מבינה שהמבחן הארור ההוא היה מבחן החיים שלה.
זעקתה עקבה אחר קריאת ההצלפה.. שתיהן מרחפות בין העצים.. מעלה.. הציפורים על הצמרות עפו מזמן. עוד כשקולות הכאב הראשונים הטרידו את שלוותן. היא נאנקה.. מתייפחת.. עיניה ואפה נוזלים אל מכסה המנוע החמים. מתחננת למתן את העוצמה.. "שקט כלבה! עוד מחאה אחת וזה יעלה מעשרים, לעשרים וחמש הצלפות!" עורה שקע תחת החגורה שוב.. הכאב היה כבד מנשוא. היא צנחה ארצה, שברי העצים, העפר, האבנים, העלים היבשים – חורצים בבשר ברכיה.. "עמדי! הושיטי ישבנך החוצה או הגידי מילת בטחון!" את לא תשברי.. את לא תשברי.. בשארית כוחותיה, ירכיה ואחוריה צורבים מכאב עמוק התרוממה.. ברכיה רועדות.. "חמש עשרה" הצליחה לפלוט מבין שיניה הנושכות בשפתיים.. הרגישה את בשרה הרך נכנע למכות העזות. ההצלפות באו בקצב מואץ.. היא פלטה "עשרים" בקול שבור ונפלה אל הקרקע.. נצמדת אל גלגל הרכב כאל גלגל הצלה. יד ליטפה את שערה בעודה מתייפחת מכאב. "היית בסדר, כלבה. היית בסדר" המגע היה זר. קר. הרי בקושי הכירה אותו הרי רק לפני חצי שעה עוד ישבו האחד מול השנייה בבית קפה.. בוחנים.. מספרים.. שואלים.. איך הגיעה לכאן? אמצעה של חורשה אמצע היום היא מעורטלת בחלקה התחתון ירכיה מחושמלים מכאב החגורה.. עוצמה שמעולם לא נחשפה לה.. פחדה להסתכל לעברן ולראות מה גרמה החגורה "קדימה, כלבה. המשיכי להסתובב סביב לעץ.." והיא חזרה להסתובב על ארבע סביב גזע העץ.. ישבנה מתנדנד עם כל צעד.. הקרקע המזוהמת כאבה בכפות ידיה, בברכיה. בכפות רגליה.. זרדים יבשים, עלים, אבנים.. בכל פעם שסיבובה הביא אותו מולו, הרגישה את בעיטת מגפו באחוריה הכואבים.. היא זעקה שוב מכאב.. כל כך כאב! את לא תגידי מילת בטחון! את לא איזו מתחילה! את רגילה לכאב! מה, לכל הרוחות, תגיד בבית? לעולם לא תצליח להסתיר את הסימנים.. וידעה שסימן אותה. הרגישה את בשרה הפצוע. לא ידעה עד כמה.. "המשיכי, כלבה! יללי! שכל העולם ישמע מה את!" הכאב והבושה זחלו במעלה גרונה.. מייללים אל האוויר.. היא כל כך רצתה שהכל ייגמר כבר.. קולות נשמעו ממרחק והיא קיבלה הוראה להסתתר מאחורי הרכב.. ברגע האחרון התכופפה, מסתירה עצמה מעיניהן המשועשעות של שני צעירים שפסעו בדרך לא רחוק מהם. כנראה מקבוצת העובדים על פניהם חלפו כשנסעו אל פינתם. "נקי עצמך והתלבשי. אחזיר אותך הביתה.." המומה עשתה כדבריו.. הדקות שאחרי מטושטשות.. רוצה רק הביתה. שומעת-לא שומעת את דבריו.. עונה בערפול.. רוצה כבר הביתה.. לפני שיצאה דיקלם לה כתובת מייל. עוד ארבעה ימים לכתוב אליו. לא דקה לפני. והשאיר אותה על המדרכה.. לבד. צלעה לעבר תחנת האוטובוס.. שריריי ירכיה צווחים במחאה עם כל צעד.. רצתה להגיע הביתה. לראות.. כל כך כואבבב.. הגיעה הביתה.. המכנסיים דבקו לירכה השמאלית.. קילפה אותם מעליה כדי לראות את הזוועה. הירך דיממה היכן שהחגורה ביקעה את עורה. חתכים ארוכים עיטרו את ירכה. מהחתכים ומעלה, כל ירכה, ישבנה השמאלי ומחצית מהימני – היו שחורים כלילה. סימני החגורה נראו על עורה במקומות בו לא היו שטפי דם כהים. עיניה ההמומות עברו על עורה הפצוע, החבול, המדמם. לא הבינה איך הסכימה לזה. היא! היא שהיתה כל כך שקולה. כל כך הגיונית. כל כך מלומדה בחוקים בסיסיים של הישרדות בקטע.. כל כך מנוסה.. הכל כדי להוכיח עצמה ראויה? עד כמה היא יכולה להיות שיפחה טובה? היא לא שמעה ממנו יותר. גם לא רצתה. החודשיים הבאים היו סיוט מתמשך עד שהחלימה. כשהחלימה – החליטה לצאת מהמעגל המטורף הזה. לצאת מהארון. היא סיפרה הכל לבעלה.. על הקטע. על היותה שיפחה. על כך שהיה לה מאסטר למעלה משנה.. היום, כשהיא ספונה בחמימות הזוגיות שלה שהיתה חזקה מספיק לא רק להתגבר על המשבר אלא גם להפוך לזוגיות בדסמית – עכשיו היא מבינה שהמבחן הארור ההוא היה מבחן החיים שלה.
