גילגמש (אוטנפישטים)
על פי האגדה היה גילגמש שליש אדם ושני שליש אל ולא היה דומה לו. הוא מלך על עמו בארך (אורוק), שבדרום בבל. חלומו של גלגמש היה להקים חומה מגוננת על ארצו שאיש לא יוכל להפילה. לשם כך הוא העביד את אנשיו יומם ולילה. נתיניו של גילגמש לא היו מרוצים מהעבודה הקשה וגם מכך שמלכם ניסה לנצל את זכות הלילה הראשון על נשותיהם. הם התפללו לאלה ארורו שתקים יריב לגילגמש. ארורו נענה לתפילות ויצרה ענק פראי בשם אנקידו, אשר התרועע עם החיות הפראיות בארץ ארך. גילגמש הצליח להסיח את דעתו ולפתותו באמצעות שליחת הכוהנת של אישתר להתערטל לפניו. אחרי זמן מה של אהבהבים ייעצה הכוהנת לאנקידו למצוא לעצמו יריב כערכו, לעלות לעיר ולהילחם בגילגמש. המלחמה בין שני הענקים טלטלה את העיר וידו של גילגמש הייתה לבסוף על העליונה, אולם זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בינו לבין אנקידו. השניים יצאו להילחם יחד ביער הארזים במפלצת שאיימה על המדינה ונחלו ניצחון בתום מאבק קשה. אחר כך ניצחו גם פר פראי שיצרה האלה אישתר בכעסה על שגילגמש מסרב להיענות לחיזוריה. או אז נפל אנקידו למשכב ונטה למות. גילגמש הצטער צער רב: "מה מועילים לי הגרזן, הרומח, החרב", קרא בכאב. כשמת קרע גילגמש את שיער ראשו, ואחרי שישה ימי אבל יצא למסע אל אביו אוטנפישטים, כדי לטכס עימו עצה ולשאול אותו על מסתורי החיים והמוות. בסופו של מסע מסוכן, ארוך ומייגע הגיע גילגמש אל אוטנפישטים בן האלמוות, אך לזה לא היו מילות תנחומים עבורו. במקום תשובה הוא החל לספר לו על תולדות הארץ. לפני עידן ועידנים גמרו בליבם האלים לשלוח שיטפון בתושבי גדות נהר הפרת כדי להענישם על חטאותיהם, אך את אוטנפישטים הזהירו מראש. הוא בנה לו ספינה גדולה בצורת קוביה, העמיס עליה את משפחתו, משרתים וצאן. לכל מי ששאל הוא הסביר כי זעמם של האלים עומד לנחות על הארץ. אחרי שישה ימים ושישה לילות של שיטפון שבהם הפרת עלה על גדותיו והחריב את הארץ, הגיע היום השביעי. אוטנפישטים פתח חלון ושלח יונה, אולם היא חזרה. לא היה לה מקום לעגון בו. רק משנשלח נשר מאוחר יותר, ידע אוטנפישטים שהארץ מתייבשת. הספינה שלו עגנה על צלע הר, והוא יצא ממנה והקריב קורבן לאלים. אף שבתחילה זעם האל אנליל על שאוטנפישטים ניצל מהסערה, הרגיעו אותו האלים האחרים באומרם שהטובים אינם צריכים לשלם על עוונות החוטאים. אנליל התרצה ואף בירך את אוטנפישטים בחיי נצח.
