melancholy man
New member
המאסטר של הבוץ
כשיצא למאדי ווטארס האלבום Electric Mud, מבקרי המוסיקה שהתמחו בבלוז לא ידעו איך בדיוק לאכול את החייזר הזה, שנים הם אמרו לעצמם שרוק אנד רול זה שטויות, זה המיץ המיותר הזה מלא שאריות שנשאר אחרי שסוחטים תפוז עד תום, משהו שבעיקרון הוא לא מזיק אבל אף אחד שמבין משהו לא יטעם באמת, אם כל הילדים האלה היו רק שומעים את ג'ון לי הוקר או מאדי וואטרס הם היו מבינים שהם מתעסקים עם שטיות, איפה ג'ימי פייג' ואיפה רוברט ג'ונסון? איך אפשר לשים באותו מדף את אריק קלפטון וביג ביל בראונזי.. וזה פתאום בא להם המאסטר הגדול, ומביא אלבום רוק, אשכרה רוק, על גבול הפסיכדלי (מהצד הלא נכון מבחינתם) עם להקת ליווי של לבנבנים משונים, מה זה החרטא הזה?? אז מרוב מבוכה הם שפכו את כל מה שהיה להם במאגר, כל חצי הלעג והביקורת, מאדי ווטארס שר שירים של ג'אגר וריצ'רדס?? יו האב גאט טו בי קידינג מי.., וכך נולדה אגדת "אלבום הבלוז הגרוע ביותר שאי פעם נוצר", עכשיו, אני לא מבקר בלוז, אני אוהב את מאדי ווטארס, כל אלבום פנוי של ג'ון לי הוקר או הוצאה מחודש של סקיפ ג'יימס שאראה אקנה בלי לחשוב פעמים, אבל אני לא מבין כזה גדול, אז אולי Electric Mud זה באמת אלבום הבלוז הכי גרוע אי פעם, אבל הוא מספיק טוב בשביל להיות אחד מאלבומי הרוק הכי טובים שאני מכיר. ב 1968, מאדי ווטארס היה כבר עם קרירה של כמעט 20 שנה כאחד מכוכבי ה jukebox במועדונים שחורים ותחנות רדיו ששידרו את מה שכינו אז "מוסיקת גזע" או מוסיקת צבע" (או בקיצור, תחנות רדיו של כושים), הבלוז בום של שנות השישים, שהביא לעולם את Cream, האנימלס, canned heat וג'ימי הנדריקס, חשף את מלך הבלוז לקהלים חדשים, הרעיון של הבוסים שלו באולפני chess היה פשוט, בואו נחשוף את מאדי הזקן לקהל ההיפים החדשים האלה שקונים כל סינגל של הרולינג סטונס כמו לחמניות טריות, רק שנעשה את זה עם מוסיקה שיותר קרובה אליהם. ווטארס, כמובן הסכים, גם כי אנשים כמוהו אומרים yes boss man לאיש הלבן שמשלם להם כבר ארבע מאות שנה וגם, כי בעצם, מצאו חן בעיניו הצלילים החדשים האלה של קלפטון והנדריקס, והוא אמר לעצמו, למה שאני לא אשחק גם? אז הוא זנח את הבלוז החשמלי השורשי שהוא הביא איתו מהדלתא לשיקגו שני עשורים קודם לכן, והוסיף לבלוז שלו קצת פאז ודיסטורשיין וכמה קילו של סולואים מתוזמרים הייטב. התוצאה, היא בדיוק מה שהיא צריכה להיות, אלבום עם גיטרות א-לה הנדריקס מצד ווטארס עצמו, שמביא את כל הבלוז שלו למוסיקה יחד עם פיט קאוזי ופיל אפצ'רץ', שמוסיפים אווירת פסיכדליה משוחררת ומלאת קסם אפלולי, המון כוח ראשוני שיש לכל שיר מאדי ווטארס באשר הוא שם ואפלוליות אורבניות מצויה שמכניסה המון טעם וסקס אפיל לכל הסיפור. סה"כ שמונה שירים יש באלבום הזה,כולם קלאסיקות בדרכם, הוא מתחיל עם ביצוע מדהים ממש ל I Just Want To Make Love To You המדהים של ווילי דיקסון, שווטארס כבר ביצע בעבר, סולאי הגיטרות, שבכל מצב אחר היו מעיקים ומפחיתים מהאיכות הבסיסית של השיר (ממש כמו הסאונד המוזר משהו של התופים) דווקא משתלבים כאן טוב ויחד עם הביצוע מלא התשוקה של מאדי הזקן, עושים מהשיר הזה, את מה שהוא באמת, אחד משירי הרוק אנד רול הכי גדולים שעולם הבלוז הוציא מעצמו. I'm Your Hoochie Coochie Man גם הוא של ווילי דיקסון,, שמגיע אחר כך, הוא לא פחות קלאסי ומרגש וגם כאן, שילוב מנצח של גיטרות בלוז קלאסיות עם עבודת גיטרה פסיכדלית מדהימה וחטיבת קצב נפלא, פשוט מרימה את הקלאסיקה לשיאים חדשים, צריך המון אומץ בשביל לשיר את הקלאסיקות האלה ככה, אבל כמו שרק ניקסון יכל לנסוע לסין, רק מקינלי (מאדי ווטארס) מורגנפילד יכל ללכת לפאבים הכי מלוכלכים והכי שחורים בשיקגו ולהביא משם את הבלוז המתוק הזה ולהפוך למשהו אחר, ואפילו הוא כנראה, לא מסוגל לצאת מזה בשלום. את מה שהוא עשה אחר כך, אפשר להגדיר רק כצלם בהיכל, מאדי ווטארס הגדול, נוסע עד בריטניה, להביא משם שיר של שני ילדים לבנים קטנים, שעד היום בטח יש להם פוסטר שלו בחדר (רק שהיום החדר הזה הוא בקומה 70 ומשהו של איזה בניין יוקרה בניו יורק), כן כן, מאדי פאקינג ווטארס עושה שיר של הרולינג סטונס, את Let's Spend The Night Together ותאמינו או לא, הוא עושה את זה מצויין ונשמע שממש טוב לו עם זה, זה נשמע אחר לגמרי ממה שהסטונס עשו את זה, אבל נדמה לי שזה יותר קרוב לאייך שהם רצו שזה ישמע מהמקור. בהמשך מגיעות שש ומשהו דקות של She's Alright שיר חדש יחסית של ווטארס שמקבל ג'אם מופלא וטיפול אוהב במיוחד, כשהשיר נכנס לתוך Mannish Boy המופלא שמקבל סולו מגן העדן ממש, החגיגה עוברת להילוך גבוה, כל הסקס, האפלוליות והצבעוניות של הברים של שיקגו יחד עם הניו יורקיות והפסיכדליה נדחפים יחד לחגיגה צבעונית ומטורפת ממש. על שלושת השירים האחרונים: Herbert Harper's Free Press News, Tom Cat ו The Same Thing אין לי הרבה מה להגיד מעבר לזה שמדובר שוב, בעוד שלישיה של ג'אמים מופלאים שבאים לעשות בדיוק את מה שהאלבום הזה אמור לעשות, למזג בין הג'אמים הארוכים של סאן פרסיסקו והסבא הגדול של הבלוז והם עושים את זה עם המון קסם ובדיוק, אבל בדיוק במינון הנכון. בסך הכל, "האלבום הפסיכדלי של מאדי ווטארס" נשמע כמו הבדיחות הרעות האלה שעולות בישיבות אפופות עשן של מנהלים רודפי בצע, ובאמת, זה בדיוק מסוג שמבקר מוסיקה אמור לנעוץ בהם את הסיכה הכי חדה שלו ונפץ אותם, כי בינינו, לפני ששומעים את האלבום, זה נשמע כמו משהו שלא עושים (אתם יודעים, כמו להשאיר את יוסי אבוקסיס לבד ביציע המזרחי של טדי, את אלטון ג'ון במאה שערים, או את אמיר פרץ לבד במשרד הביטחון, פשוט לא עושים דברים כאלה) אבל אחרי האזנה, אי אפשר שלא להקסם, שוב מהקסם של האומן הענק הזה, שפשוט מלמד כאן את כולם איך עושים את זה נכון.
כשיצא למאדי ווטארס האלבום Electric Mud, מבקרי המוסיקה שהתמחו בבלוז לא ידעו איך בדיוק לאכול את החייזר הזה, שנים הם אמרו לעצמם שרוק אנד רול זה שטויות, זה המיץ המיותר הזה מלא שאריות שנשאר אחרי שסוחטים תפוז עד תום, משהו שבעיקרון הוא לא מזיק אבל אף אחד שמבין משהו לא יטעם באמת, אם כל הילדים האלה היו רק שומעים את ג'ון לי הוקר או מאדי וואטרס הם היו מבינים שהם מתעסקים עם שטיות, איפה ג'ימי פייג' ואיפה רוברט ג'ונסון? איך אפשר לשים באותו מדף את אריק קלפטון וביג ביל בראונזי.. וזה פתאום בא להם המאסטר הגדול, ומביא אלבום רוק, אשכרה רוק, על גבול הפסיכדלי (מהצד הלא נכון מבחינתם) עם להקת ליווי של לבנבנים משונים, מה זה החרטא הזה?? אז מרוב מבוכה הם שפכו את כל מה שהיה להם במאגר, כל חצי הלעג והביקורת, מאדי ווטארס שר שירים של ג'אגר וריצ'רדס?? יו האב גאט טו בי קידינג מי.., וכך נולדה אגדת "אלבום הבלוז הגרוע ביותר שאי פעם נוצר", עכשיו, אני לא מבקר בלוז, אני אוהב את מאדי ווטארס, כל אלבום פנוי של ג'ון לי הוקר או הוצאה מחודש של סקיפ ג'יימס שאראה אקנה בלי לחשוב פעמים, אבל אני לא מבין כזה גדול, אז אולי Electric Mud זה באמת אלבום הבלוז הכי גרוע אי פעם, אבל הוא מספיק טוב בשביל להיות אחד מאלבומי הרוק הכי טובים שאני מכיר. ב 1968, מאדי ווטארס היה כבר עם קרירה של כמעט 20 שנה כאחד מכוכבי ה jukebox במועדונים שחורים ותחנות רדיו ששידרו את מה שכינו אז "מוסיקת גזע" או מוסיקת צבע" (או בקיצור, תחנות רדיו של כושים), הבלוז בום של שנות השישים, שהביא לעולם את Cream, האנימלס, canned heat וג'ימי הנדריקס, חשף את מלך הבלוז לקהלים חדשים, הרעיון של הבוסים שלו באולפני chess היה פשוט, בואו נחשוף את מאדי הזקן לקהל ההיפים החדשים האלה שקונים כל סינגל של הרולינג סטונס כמו לחמניות טריות, רק שנעשה את זה עם מוסיקה שיותר קרובה אליהם. ווטארס, כמובן הסכים, גם כי אנשים כמוהו אומרים yes boss man לאיש הלבן שמשלם להם כבר ארבע מאות שנה וגם, כי בעצם, מצאו חן בעיניו הצלילים החדשים האלה של קלפטון והנדריקס, והוא אמר לעצמו, למה שאני לא אשחק גם? אז הוא זנח את הבלוז החשמלי השורשי שהוא הביא איתו מהדלתא לשיקגו שני עשורים קודם לכן, והוסיף לבלוז שלו קצת פאז ודיסטורשיין וכמה קילו של סולואים מתוזמרים הייטב. התוצאה, היא בדיוק מה שהיא צריכה להיות, אלבום עם גיטרות א-לה הנדריקס מצד ווטארס עצמו, שמביא את כל הבלוז שלו למוסיקה יחד עם פיט קאוזי ופיל אפצ'רץ', שמוסיפים אווירת פסיכדליה משוחררת ומלאת קסם אפלולי, המון כוח ראשוני שיש לכל שיר מאדי ווטארס באשר הוא שם ואפלוליות אורבניות מצויה שמכניסה המון טעם וסקס אפיל לכל הסיפור. סה"כ שמונה שירים יש באלבום הזה,כולם קלאסיקות בדרכם, הוא מתחיל עם ביצוע מדהים ממש ל I Just Want To Make Love To You המדהים של ווילי דיקסון, שווטארס כבר ביצע בעבר, סולאי הגיטרות, שבכל מצב אחר היו מעיקים ומפחיתים מהאיכות הבסיסית של השיר (ממש כמו הסאונד המוזר משהו של התופים) דווקא משתלבים כאן טוב ויחד עם הביצוע מלא התשוקה של מאדי הזקן, עושים מהשיר הזה, את מה שהוא באמת, אחד משירי הרוק אנד רול הכי גדולים שעולם הבלוז הוציא מעצמו. I'm Your Hoochie Coochie Man גם הוא של ווילי דיקסון,, שמגיע אחר כך, הוא לא פחות קלאסי ומרגש וגם כאן, שילוב מנצח של גיטרות בלוז קלאסיות עם עבודת גיטרה פסיכדלית מדהימה וחטיבת קצב נפלא, פשוט מרימה את הקלאסיקה לשיאים חדשים, צריך המון אומץ בשביל לשיר את הקלאסיקות האלה ככה, אבל כמו שרק ניקסון יכל לנסוע לסין, רק מקינלי (מאדי ווטארס) מורגנפילד יכל ללכת לפאבים הכי מלוכלכים והכי שחורים בשיקגו ולהביא משם את הבלוז המתוק הזה ולהפוך למשהו אחר, ואפילו הוא כנראה, לא מסוגל לצאת מזה בשלום. את מה שהוא עשה אחר כך, אפשר להגדיר רק כצלם בהיכל, מאדי ווטארס הגדול, נוסע עד בריטניה, להביא משם שיר של שני ילדים לבנים קטנים, שעד היום בטח יש להם פוסטר שלו בחדר (רק שהיום החדר הזה הוא בקומה 70 ומשהו של איזה בניין יוקרה בניו יורק), כן כן, מאדי פאקינג ווטארס עושה שיר של הרולינג סטונס, את Let's Spend The Night Together ותאמינו או לא, הוא עושה את זה מצויין ונשמע שממש טוב לו עם זה, זה נשמע אחר לגמרי ממה שהסטונס עשו את זה, אבל נדמה לי שזה יותר קרוב לאייך שהם רצו שזה ישמע מהמקור. בהמשך מגיעות שש ומשהו דקות של She's Alright שיר חדש יחסית של ווטארס שמקבל ג'אם מופלא וטיפול אוהב במיוחד, כשהשיר נכנס לתוך Mannish Boy המופלא שמקבל סולו מגן העדן ממש, החגיגה עוברת להילוך גבוה, כל הסקס, האפלוליות והצבעוניות של הברים של שיקגו יחד עם הניו יורקיות והפסיכדליה נדחפים יחד לחגיגה צבעונית ומטורפת ממש. על שלושת השירים האחרונים: Herbert Harper's Free Press News, Tom Cat ו The Same Thing אין לי הרבה מה להגיד מעבר לזה שמדובר שוב, בעוד שלישיה של ג'אמים מופלאים שבאים לעשות בדיוק את מה שהאלבום הזה אמור לעשות, למזג בין הג'אמים הארוכים של סאן פרסיסקו והסבא הגדול של הבלוז והם עושים את זה עם המון קסם ובדיוק, אבל בדיוק במינון הנכון. בסך הכל, "האלבום הפסיכדלי של מאדי ווטארס" נשמע כמו הבדיחות הרעות האלה שעולות בישיבות אפופות עשן של מנהלים רודפי בצע, ובאמת, זה בדיוק מסוג שמבקר מוסיקה אמור לנעוץ בהם את הסיכה הכי חדה שלו ונפץ אותם, כי בינינו, לפני ששומעים את האלבום, זה נשמע כמו משהו שלא עושים (אתם יודעים, כמו להשאיר את יוסי אבוקסיס לבד ביציע המזרחי של טדי, את אלטון ג'ון במאה שערים, או את אמיר פרץ לבד במשרד הביטחון, פשוט לא עושים דברים כאלה) אבל אחרי האזנה, אי אפשר שלא להקסם, שוב מהקסם של האומן הענק הזה, שפשוט מלמד כאן את כולם איך עושים את זה נכון.
Tracklisting: A1 I Just Want To Make Love To You (4:14) A2 I'm Your Hoochie Coochie Man (4:41) A3 Let's Spend The Night Together (3:07) A4 She's All Right (6:44) B1 I'm A Man (Mannish Boy) (3:21) B2 Herbert Harper's Free Press (4:32) B3 Tom Cat (3:37) B4 Same Thing (5:37)
לייבל Chess שנה 1968
