המאמר חלק I
זה עתה סיימתי לצפות בכל שש העונות הראשונות של "תיקים באפלה". לא ראיתי אותן מזה עשור. כבת עשרה הייתי מעריצה גדולה של הסדרה. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה) שבה התאהבתי בסדרת טלוויזיה. זה יהיה ארוך, בהשוואה להודעה בפורום. היה זה מסע, אם אפשר לקרוא לו כך, מרגש מאוד עבורי. נלקחתי עשור אחורה, לשנות התשעים בהן שודרה הסדרה במסגרת אווירה קונספירטיבית , זו שבה האינטרנט התחיל לתפוס עוד ועוד נפח מחיינו ומעטים יחסית ידעו והשתמשו בו, זו שקדמה לבחירת הרפובליקנים להתחזקות הניאו שמרנות, ל-11.9 ולהכרה בחולשתה היחסית של ארצות הברית ולאיבוד עניין לפחות זמני בנושאי המבקרים מהחלל החיצון לטובת צרות מבית ומחוץ, אבל כאלה שנוגעות לפלנטה התכולה שלנו. אז התיישבתי בתמימות על הכורסה, ולהפתעתי המלאה התאהבתי מחדש בדמויותיהם של פוקס ודיינה ,בייחוד זו האחרונה שהייתה מההתחלה ועדיין מיוחדת עבורי, הדוקטור הג'ינג'ית נטולת המשרד שצורפה לספוקי מאלדר ועד מהרה לוקחת חלק בפולחנו כשהחיפוש הופך, מרצונה או שלא, גם לשלה. לראות את הפרקים של העונה הראשונה מחדש, את הפיילוט, את deep throath ,את tooms ,squeez, ice ועוד ועוד. את העונה השניה עם פרקי החטיפה והפרק המבריק כל כך one breath. וכמובן העונה השלישית שרקמה לשלמות את נושא המאלדר סקאלי , המפלצת השבועית, המשחק והמתח. ואחריה העונה הרביעית שכל פרק בה נראה כאילו השקיעו בו כסף ששווה לזה של כל פרקי העונה הראשונה יחד. אני לא הולכת לסכם את ארבע העונות עלילתית, עשו את זה לפני ועשו את זה היטב. לאחר שצפיתי בערך ב-96 פרקים, ובסוף כל עונה הקשבתי בדריכות לכל הראיונות והתוספות בדי.וי.די שצורף , עם קארטר, גיליגן, גודמן, ספוטניץ ועוד,לאחר שהשתדלתי לקרוא כמה שיכולתי באינטרנט ,בפורומים ובאתרי מעריצים, קצת תובנות מסקנות שעלו בי במהלך המסע ובסופו: *) דיינה סקאלי . אז מה סוד קסמה? נתחיל בכך שהיה כאן צירוף מקרים נדיר. תיקים באפלה זכתה במקרה לשחקנית מסדר גודל חריג ברמתה עבור סאיינס פיקשן פופולרי מהסוג ש"תיקים" , אם נרצה או לא, משתייכת אליו. עם הזמן גדלה אנדרסון על התפקיד שלה. מובן שלולא סקאלי לא הייתה זוכה לפרסום כה רב מלכתחילה. אחרי הכל, יש יפות ומקושרות ממנה. אבל כאן היה מן צדק פואטי, ולשחקנית מהסוג של ג'ודי פוסטר הלן מירן ומריל סטריפ, סוג נדיר למדי בהוליווד שמקדשת לחלוטין מראה פיזי מוקצן ואישיות חלולה או מהונדסת משהו, ניתנה הזדמנות. בגלל הסגנון שאליו היא משתייכת אני מאמינה שנכונות לה עוד הזדמנויות כי עבור שחקניות כאלה הגיל הוא גורם פחות הרסני מאותן יפהפיות פונקציונליות שאנחנו רגילים לרוב לראות על המסך. עם כל הכבוד, בשנת 2006 רוב פרקי הקונספירציה נראים חיוורים, וכמו העשן של איש הסרטן, ההתרגשות שאחזה בנו בצפייה ראשונה..וובכן,התפוגגה לה, כבר לא באמת נמצאת שם. זו הייתה סדרה תקופתית שהתעקשה בהחלטה אמיצה אבל לא נטולת סיכון למקם את עצמה בהווה של סוף האלף. הווה שכיום הוא עבר רחוק. אבל המשחק המדהים של אנדרסון עדיין צורב את המסך. היא 100% שם. סקאלי היא מעין ז'אן דאר'ק מודרנית, אישה נטולת מיניות , יפה, נזירית, חזקה. נדיר שהתרבות הפופולרית יוצרת דמויות נשיות נערצות בעלות מיניות מז'ורית, וסקאלי לא יוצאת מהכלל במקרה זה. יש בה משהו מלאכותי אפילו אפשר לומר, היא שמה על עצמה מסכה כדי לתפקד בתנאים הקיצוניים שהיא נדרשת להם בעבודה, דרושה מסכה. אגב, מעניין לחשוב על השוואה בינה לבין הדמות של אליזבת' הראשונה (עוד ג'ינג'ית) . בסרט "אליזבת" (בכיכובה של קייט בלאנשט) המגולל את תולדותיה של מלכת אנגליה אליזבת הראשונה ששלטה באנגליה בתקופת המאה ה-16, חורצת הגיבורה את גורל שערה האדמוני וגוזרת אותו, את כולו. היא מורחת את פניה במשחה לבנה ומכריזה על נישואיה למדינה. גם בסרט המגולל את סיפורה של "ז'אן ד'ארק" (הבמאי קארל דרייר משנת 1929) מסירה הגיבורה את שערותיה ולובשת בגדי נער. היא הייתה נערה צרפתייה שחיה בימי הביניים והובילה צבא צרפת לאיחוד תחת המושל בפריז. זה לא מפתיע שהנשים אלה, מיוצגות בקולנוע, בשעת הכוח הסמלית שלהן, כשהן גוזרות את שיער ראשן. הנשיות של אליזבת הראשונה או של דמותה הקולנועית של ז'אן ד'ארק נתפסים כמכשול וכקונטרס לתפקיד שהן לקחו על עצמן למלא. ברור שכאן אנחנו מדברים על סדרת טלוויזיה, ועם זאת. התרבות הפופולרית מושפעת מאוד ומבטאת קודים שהופנמו בחברה או בתרבות, שבעצמה ינקה מדמויות כאלו שהזכרתי. הנשיות של סקאלי מינורית מאוד וכמעט לא קיימת, למרות שהפגיעות שלה דווקא משמשת את הכותבים כדי לתת נפח לסדרה (בכמה פרקים סקאלי נחטפה/ כמעט נהרגה/ הותקפה ביחס ליתר הדמויות ? ).
זה עתה סיימתי לצפות בכל שש העונות הראשונות של "תיקים באפלה". לא ראיתי אותן מזה עשור. כבת עשרה הייתי מעריצה גדולה של הסדרה. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה) שבה התאהבתי בסדרת טלוויזיה. זה יהיה ארוך, בהשוואה להודעה בפורום. היה זה מסע, אם אפשר לקרוא לו כך, מרגש מאוד עבורי. נלקחתי עשור אחורה, לשנות התשעים בהן שודרה הסדרה במסגרת אווירה קונספירטיבית , זו שבה האינטרנט התחיל לתפוס עוד ועוד נפח מחיינו ומעטים יחסית ידעו והשתמשו בו, זו שקדמה לבחירת הרפובליקנים להתחזקות הניאו שמרנות, ל-11.9 ולהכרה בחולשתה היחסית של ארצות הברית ולאיבוד עניין לפחות זמני בנושאי המבקרים מהחלל החיצון לטובת צרות מבית ומחוץ, אבל כאלה שנוגעות לפלנטה התכולה שלנו. אז התיישבתי בתמימות על הכורסה, ולהפתעתי המלאה התאהבתי מחדש בדמויותיהם של פוקס ודיינה ,בייחוד זו האחרונה שהייתה מההתחלה ועדיין מיוחדת עבורי, הדוקטור הג'ינג'ית נטולת המשרד שצורפה לספוקי מאלדר ועד מהרה לוקחת חלק בפולחנו כשהחיפוש הופך, מרצונה או שלא, גם לשלה. לראות את הפרקים של העונה הראשונה מחדש, את הפיילוט, את deep throath ,את tooms ,squeez, ice ועוד ועוד. את העונה השניה עם פרקי החטיפה והפרק המבריק כל כך one breath. וכמובן העונה השלישית שרקמה לשלמות את נושא המאלדר סקאלי , המפלצת השבועית, המשחק והמתח. ואחריה העונה הרביעית שכל פרק בה נראה כאילו השקיעו בו כסף ששווה לזה של כל פרקי העונה הראשונה יחד. אני לא הולכת לסכם את ארבע העונות עלילתית, עשו את זה לפני ועשו את זה היטב. לאחר שצפיתי בערך ב-96 פרקים, ובסוף כל עונה הקשבתי בדריכות לכל הראיונות והתוספות בדי.וי.די שצורף , עם קארטר, גיליגן, גודמן, ספוטניץ ועוד,לאחר שהשתדלתי לקרוא כמה שיכולתי באינטרנט ,בפורומים ובאתרי מעריצים, קצת תובנות מסקנות שעלו בי במהלך המסע ובסופו: *) דיינה סקאלי . אז מה סוד קסמה? נתחיל בכך שהיה כאן צירוף מקרים נדיר. תיקים באפלה זכתה במקרה לשחקנית מסדר גודל חריג ברמתה עבור סאיינס פיקשן פופולרי מהסוג ש"תיקים" , אם נרצה או לא, משתייכת אליו. עם הזמן גדלה אנדרסון על התפקיד שלה. מובן שלולא סקאלי לא הייתה זוכה לפרסום כה רב מלכתחילה. אחרי הכל, יש יפות ומקושרות ממנה. אבל כאן היה מן צדק פואטי, ולשחקנית מהסוג של ג'ודי פוסטר הלן מירן ומריל סטריפ, סוג נדיר למדי בהוליווד שמקדשת לחלוטין מראה פיזי מוקצן ואישיות חלולה או מהונדסת משהו, ניתנה הזדמנות. בגלל הסגנון שאליו היא משתייכת אני מאמינה שנכונות לה עוד הזדמנויות כי עבור שחקניות כאלה הגיל הוא גורם פחות הרסני מאותן יפהפיות פונקציונליות שאנחנו רגילים לרוב לראות על המסך. עם כל הכבוד, בשנת 2006 רוב פרקי הקונספירציה נראים חיוורים, וכמו העשן של איש הסרטן, ההתרגשות שאחזה בנו בצפייה ראשונה..וובכן,התפוגגה לה, כבר לא באמת נמצאת שם. זו הייתה סדרה תקופתית שהתעקשה בהחלטה אמיצה אבל לא נטולת סיכון למקם את עצמה בהווה של סוף האלף. הווה שכיום הוא עבר רחוק. אבל המשחק המדהים של אנדרסון עדיין צורב את המסך. היא 100% שם. סקאלי היא מעין ז'אן דאר'ק מודרנית, אישה נטולת מיניות , יפה, נזירית, חזקה. נדיר שהתרבות הפופולרית יוצרת דמויות נשיות נערצות בעלות מיניות מז'ורית, וסקאלי לא יוצאת מהכלל במקרה זה. יש בה משהו מלאכותי אפילו אפשר לומר, היא שמה על עצמה מסכה כדי לתפקד בתנאים הקיצוניים שהיא נדרשת להם בעבודה, דרושה מסכה. אגב, מעניין לחשוב על השוואה בינה לבין הדמות של אליזבת' הראשונה (עוד ג'ינג'ית) . בסרט "אליזבת" (בכיכובה של קייט בלאנשט) המגולל את תולדותיה של מלכת אנגליה אליזבת הראשונה ששלטה באנגליה בתקופת המאה ה-16, חורצת הגיבורה את גורל שערה האדמוני וגוזרת אותו, את כולו. היא מורחת את פניה במשחה לבנה ומכריזה על נישואיה למדינה. גם בסרט המגולל את סיפורה של "ז'אן ד'ארק" (הבמאי קארל דרייר משנת 1929) מסירה הגיבורה את שערותיה ולובשת בגדי נער. היא הייתה נערה צרפתייה שחיה בימי הביניים והובילה צבא צרפת לאיחוד תחת המושל בפריז. זה לא מפתיע שהנשים אלה, מיוצגות בקולנוע, בשעת הכוח הסמלית שלהן, כשהן גוזרות את שיער ראשן. הנשיות של אליזבת הראשונה או של דמותה הקולנועית של ז'אן ד'ארק נתפסים כמכשול וכקונטרס לתפקיד שהן לקחו על עצמן למלא. ברור שכאן אנחנו מדברים על סדרת טלוויזיה, ועם זאת. התרבות הפופולרית מושפעת מאוד ומבטאת קודים שהופנמו בחברה או בתרבות, שבעצמה ינקה מדמויות כאלו שהזכרתי. הנשיות של סקאלי מינורית מאוד וכמעט לא קיימת, למרות שהפגיעות שלה דווקא משמשת את הכותבים כדי לתת נפח לסדרה (בכמה פרקים סקאלי נחטפה/ כמעט נהרגה/ הותקפה ביחס ליתר הדמויות ? ).
*) ובאופן כללי: לכוחם של מאלדר וסקאלי בנפרד קשר עמוק לנזירות שלהם ולהתעלמות היחסית מחייהן הפרטיים של הדמויות. עבור סדרת מדע בדיוני, זה ברור ומקובל. עבור סדרת דרמה (או אולי מלודרמה), זה יוצא דופן. הכותבים יכלו להתעלות מעל זה ולהפוך אותם לדמויות אנושיות לגמרי, אבל הם לא היו מסוגלים. כי קארטר וצוותו מצוינים ככל שיהיו כבמאים של תרבות פופולרית אמריקנית מד"בית לא מאיימת, יכולתם לפתח דמויות - לוקה. היה נדמה לנו שיש משהו מאוד גדול מעבר, בגלל שילוב של משחק מעולה ונסיבות. כמו שציינתי, "תיקים באפלה" החליטה במודע למקם את עצמה בסוף האלף, להבנות וליצר קונספירציות בתקופה שהעולם המערבי היה בשל להתעסק בהן . תחת ממשל דמוקרטי, עולם בריא ושליו יחסית , הפולחן הכלל עולמי סביב מבקרים מהחלל החיצון מצא לו תזמון נוח וכר פורה. למקם את הגיבורים כנגד הממשל ,כנגד ממשל בינלאומי בברית של יחיד מול שרשרת של רבים, דוברי שפות שונות ויבשות שונות אבל כאלה שמדברים אחד עם השני מספיק כדי להיות מסוגלים לסוכך על הסודות - זה לא היה עובד בתקופה רפובליקנית לאומנית כמו היום בארצות הברית ובעולם ככלל. אבל אז, זה התאים. עד כאן פוליטיקה רגעית . במהלך הצפיה ראיתי גם פרקים מסטאר טרק, כדי לנסות להבין אם יש קווים מקבילים בין שתי הסדרות שדורגו ראשונות בין תופעות הקאלט החשובות של הטלוויזיה . מה משותף? לא הרבה. למרות שאני מחבבת את סטאר טרק, לצפות בה מדגיש כמה תיקים באפלה התרחקה מהז'אנר המקורי של מדע בדיוני. תיקים באפלה היא מולטי ז'אנרית, וזה בין היתר גם מה שהקשה אחר כך על הכותבים, וגרר אותה לסיום (בפועל) מהיר יחסית לסדרות בנות זמנה. הדמויות של האנטרפרייז הן קומיקס, וקומיקס משובח. הן לא מתיימרות מעבר לכך. סקאלי ומאלדר דורשים מהפרק הראשון פיתוח והתייחסות מעמיקה של הכותבים; נפח, עולם פנימי, משפחה, נסיבות וכן הלאה. הווה אומר, ריאליזם כלשהו. אבל ריאליזם לא יכול לתפקד בתנאים של עולם הצללים האקס פיילזי לאורך זמן. לכן היה נכון לעשות עד חמש עונות (בעיני ארבע מספיק), להשאיר אותנו עם סימן שאלה , עם טעם של עוד. עם דף פתוח כלשהו ולא למרוח את זה שוב ושוב על עוד ארבע עונות נוספות. החמדנות כנראה. כל אחת מעונות ראשונה, שניה ,שלישית רביעית וחמישית הן מאסטרפיס. כל אחת מבריקה בדרכה, מאלפת, קודרת ומצחיקה. כמו חמש תמונות כל אחת שונה זו מזו ,רק כשמציבים אותן אחת על ליד השניה ומתרחקים אחורה, לפתע רואים כיצד הן מתחברות, ושייכות לאותו סט,לאותו חוט שני. נכון, האמת לא נמצאת במרחק הסיגריה של האיש המעשן, והטירוף הניינטיזי המדהים (תור הזהב של הטלוויזיה) שנתן לסדרה את המיתיות שלה, כבר לא כאן עמנו. אבל זו עדיין סדרה מדהימה, נדירה במקוריותה, וגם אם לא מביאה איזו בשורה גדולה היא בידור משובח הכולל צוות שחקנים נדיר. הכימיה של אנדרסון ודוכובני יוצאת דופן , הם מצליחים ליצור עוד קוטב בנוסף לקוטב העלילתי, כזה שמאיר את הכל בעוד זווית. זה נהדר. אין הרבה דמויות שעוררו כזו אהבה ותגובה רגשית מהצופים כמו מאלדר וסקאלי. בלי משחק מעולה, זה לא היה קורה. אני יודעת שהחזירו את מאלדר לעונה שישית אחרי הסרט הלא מספק. אבל צפייה ברצף ובפנאטיות בכל חמש העונות ובייחוד סיום העונה המדהים של עונה ארבע Gethsemane ..עם כל ההגינות, הם היו צריכים לסיים שם. היה זה סוף מדהים לסדרה מדהימה. Burn out rather than fade away. דירוג העונות לדעתי: עונה שלישית עונה ראשונה עונה רביעית עונה שניה עונה חמישית הסצינה הרגשית הכי הכי של מאלדר: כשהוא מגיע לדירתו ומתמוטט בוכה, בפרק one breath. הסצינה הרגשית הכי הכי של סקאלי: לא מאוד מפתיע, הפרק memento mori החיבוק בסוף. אגב בתוספות של הדיוידי היה את הסצינה הזו אבל עם נשיקה בשפתיים בין מאלדר וסקאלי שבסוף הוחלפה בעריכה בנשיקה על המצח. היה מרגש לצפות. זהו בינתיים : ) הערה: המאמר עומד להתפרסם, באנגלית, באתר http://www.x-fileslexicon.com