bellalopez
New member
הם מפחדים
איזה פחד!
- מה קרה?
- נשים!
- אישה? גולדה?
- יותר מאחת! נשים!
- שתיים? בעשירייה?
- לא! נשים! הרבה! מובילות!
- הן לא הסתפקו בפירורים?
- לא! הן רוצות יותר, הן ממש... שוות לנו!
- לא יכול להיות. הן בטח הצליחו בזכות גבר אחר שהן עשו עליו מניפולציות (עמוס בידרמן, הארץ)
- הן בטח קלולסיות, חמודות כאלה, כוסיות, שמחפשות את דרכן בעולם (ארץ נהדרת)
- אם לא נעשה משהו, הן יפגעו בנו. אתה יודע איך זה, נשים, רכלניות כאלה, ועוד כשבראש מפלגת העבודה עומד גבר כמו הרצוג, הוא לא ידע לאלף אותן. שיחזרו למטבח. (שלמה כהן, ישראל היום)
- אבל איך הן מעזות! זה הכל שלנו!
ארבע נשים בעשירייה הראשונה של מפלגת העבודה-המחנה הציוני. אחת מועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שתיים במקומות הראשונים בפריירמיז, ארבעתן מנהיגות, חכמות, מוכשרות, מקצועיות ופוליטיקאיות. היה אתמול פרגון ציבורי מאוד גדול לרשימה של מפלגת העבודה, אבל תגובת הנגד (בקלאש) לא איחרה לבוא.
הפוליטיקה היא אחד ממוקדי הכוח המשמעותיים ביותר בספירה הציבורית. ככזה, הוא נשמר בקנאות כמעוז גברי, גם באופן שבו הוא בנוי ומתנהל וגם בדרך שניתן להגיע אליו. למרות זאת, שינויים חיוביים מתרחשים בחברה הישראלית כבר הרבה שנים, גם בבית המחוקקים והמחוקקות, ויותר נשים מצליחות להגיע אליו, וליותר תפקידים בתוכו. זאת, למרות התפיסה החברתית הפטריארכלית שתפקידן של נשים להישאר בספירה הפרטית – לנקות, לבשל, לגדל ילדים, לספק מין - ובכל הזמן שהן בבית ולא עושות כלום בזמן שהגברים עובדים קשה, הן מרכלות ורוקמות מזימות נגד גברים.
ככה בדיוק נראה הבקלאש הזה. הנשים שהצליחו להגיע לצנטרום של הכוח החברתי, מושלכות בחזרה אחורה למקומן בספירה הפרטית. הן מוצגות כחסרות יכולות או כישורים משל עצמן, או כמיניות, או כרכלניות שזוממות איך לפגוע בגברים ולשלוח אותם לעשות את התפקיד שלהן, שהוא טיפול במשק הבית. גם הגברים מוצגים בצורה נוראית – סלומינסקי שלא הצליח לרסן את סתיו שפיר מוצג כחסר כוח (להזכיר – מדובר ביו"ר בועדת הכספים במפלגה שיושבת בממשלה ושהיו"ר שלה הוא שר בכיר) והרצוג מוצג כנשי, לא רק בתפקיד שהוא מבצע, אלא גם במבנה הגוף שלו.
השימוש בקריקטורות כדי להציג את הנשים והגברים באופן הזה עושה שימוש ציני ב"הומור" כדי להכניס אמירות מיזוגניות לתוך השיח, בלי שניתן יהיה להעביר עליהן ביקורת כי זה "בצחוק". הנה נתון לא מצחיק – מגיל הילדות מעודדים בנים להיכנס לפוליטיקה הרבה יותר מאשר בנות, ונשים שכבר כן רוצות להיכנס קודם כל חושבות אם הכניסה לפוליטיקה לא תפגע בתפקידן כאימהות. אחת הדרכים לעקוף את ההבניות האלו, היא הימצאותן של נשים בעמדות מפתח, כיוון שהן מעוררות הזדהות בקרב נשים אחרות. קריקטורות שמציגות נשים כאילו הן לא במקום שהן אמורות להיות בו, גורמות לילדות ולנשים לחשוב שהפוליטיקה היא גם לא המקום בשבילן עצמן, או שהפוליטיקאיות שבפוליטיקה לא הגיעו לשם לא בזכות עצמן, ולפיכך תורמות לתסכול נשים מלהיכנס לפוליטיקה.
חוץ מזה ברכות לשופטת מרים נאור על מינויה היום לנשיאת בית המשפט העליון.
איזה פחד!
- מה קרה?
- נשים!
- אישה? גולדה?
- יותר מאחת! נשים!
- שתיים? בעשירייה?
- לא! נשים! הרבה! מובילות!
- הן לא הסתפקו בפירורים?
- לא! הן רוצות יותר, הן ממש... שוות לנו!
- לא יכול להיות. הן בטח הצליחו בזכות גבר אחר שהן עשו עליו מניפולציות (עמוס בידרמן, הארץ)
- הן בטח קלולסיות, חמודות כאלה, כוסיות, שמחפשות את דרכן בעולם (ארץ נהדרת)
- אם לא נעשה משהו, הן יפגעו בנו. אתה יודע איך זה, נשים, רכלניות כאלה, ועוד כשבראש מפלגת העבודה עומד גבר כמו הרצוג, הוא לא ידע לאלף אותן. שיחזרו למטבח. (שלמה כהן, ישראל היום)
- אבל איך הן מעזות! זה הכל שלנו!
ארבע נשים בעשירייה הראשונה של מפלגת העבודה-המחנה הציוני. אחת מועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שתיים במקומות הראשונים בפריירמיז, ארבעתן מנהיגות, חכמות, מוכשרות, מקצועיות ופוליטיקאיות. היה אתמול פרגון ציבורי מאוד גדול לרשימה של מפלגת העבודה, אבל תגובת הנגד (בקלאש) לא איחרה לבוא.
הפוליטיקה היא אחד ממוקדי הכוח המשמעותיים ביותר בספירה הציבורית. ככזה, הוא נשמר בקנאות כמעוז גברי, גם באופן שבו הוא בנוי ומתנהל וגם בדרך שניתן להגיע אליו. למרות זאת, שינויים חיוביים מתרחשים בחברה הישראלית כבר הרבה שנים, גם בבית המחוקקים והמחוקקות, ויותר נשים מצליחות להגיע אליו, וליותר תפקידים בתוכו. זאת, למרות התפיסה החברתית הפטריארכלית שתפקידן של נשים להישאר בספירה הפרטית – לנקות, לבשל, לגדל ילדים, לספק מין - ובכל הזמן שהן בבית ולא עושות כלום בזמן שהגברים עובדים קשה, הן מרכלות ורוקמות מזימות נגד גברים.
ככה בדיוק נראה הבקלאש הזה. הנשים שהצליחו להגיע לצנטרום של הכוח החברתי, מושלכות בחזרה אחורה למקומן בספירה הפרטית. הן מוצגות כחסרות יכולות או כישורים משל עצמן, או כמיניות, או כרכלניות שזוממות איך לפגוע בגברים ולשלוח אותם לעשות את התפקיד שלהן, שהוא טיפול במשק הבית. גם הגברים מוצגים בצורה נוראית – סלומינסקי שלא הצליח לרסן את סתיו שפיר מוצג כחסר כוח (להזכיר – מדובר ביו"ר בועדת הכספים במפלגה שיושבת בממשלה ושהיו"ר שלה הוא שר בכיר) והרצוג מוצג כנשי, לא רק בתפקיד שהוא מבצע, אלא גם במבנה הגוף שלו.
השימוש בקריקטורות כדי להציג את הנשים והגברים באופן הזה עושה שימוש ציני ב"הומור" כדי להכניס אמירות מיזוגניות לתוך השיח, בלי שניתן יהיה להעביר עליהן ביקורת כי זה "בצחוק". הנה נתון לא מצחיק – מגיל הילדות מעודדים בנים להיכנס לפוליטיקה הרבה יותר מאשר בנות, ונשים שכבר כן רוצות להיכנס קודם כל חושבות אם הכניסה לפוליטיקה לא תפגע בתפקידן כאימהות. אחת הדרכים לעקוף את ההבניות האלו, היא הימצאותן של נשים בעמדות מפתח, כיוון שהן מעוררות הזדהות בקרב נשים אחרות. קריקטורות שמציגות נשים כאילו הן לא במקום שהן אמורות להיות בו, גורמות לילדות ולנשים לחשוב שהפוליטיקה היא גם לא המקום בשבילן עצמן, או שהפוליטיקאיות שבפוליטיקה לא הגיעו לשם לא בזכות עצמן, ולפיכך תורמות לתסכול נשים מלהיכנס לפוליטיקה.
חוץ מזה ברכות לשופטת מרים נאור על מינויה היום לנשיאת בית המשפט העליון.
