הם חושבים

[שכבות ורבדים]

הם חושבים

ששכחתי.. שהתגברתי, שהשלמתי, שהפנמתי, שהמשכתי... ששכחתי... איך באמת אפשר לשכוח אבא? הרי כל תחליף, באשר הוא יהיה, גם הכי מקסים שבעולם (והוא באמת אדם משכמו ומעלה), הוא הרי תחליף.. הצלקת אותה צלקת והכאב אותו כאב.. ומה שבאמת תמיד תישאר זו העובדה שאתה עזבת אותי.. שאתה החלטת לכעוס על ילדה בת 8 על ששכחה את יום הולדתך בעודה מעכלת שיש לה 2 אחים גדולים חדשים ושאתה כבר לא אוהב את אמא... כל ריב שלי עם אדם משמעותי בחיי הוביל אותי למסקנה שאני לא בסדר, שמשהו בי דפוק, הרי אין סיבה אחרת שגם אבא שלי ויתר עליי וגם אנשים כועסים... כל ריב שלי עם אדם משמעותי בחיי גרם לי לעצור הכל ולנסות לספק, ולנסות להשאיר, רק שלא ינטשו אותי... הרי נטש אותי אדם אחד יותר מידי ואין בי כוחות להתמודד, גם לא עם פחות... כל אדם שניצל, כל אדם שהתבלבל, כל אדם שלא רצה, הכל הכל הכל היה קשור בך. הכל היה כל כך הגיוני הרי אם עשיתי טעויות שהייתי בת 8, אם הרחקתי אותך ממני בלי לדעת אפילו למה ועל מה זכיתי "לכבוד", הסיכוי שאעשה טעות כשאגדל פשוט מאד מתבקשת... וניסיתי להיות שם בשביל כולם, וניסיתי לגרום שיהיו תלויים בי, וניסיתי להרגיש מישהי בשביל מישהו רק בשביל להרגיש משהו... רק בשביל לדעת שאני לא באמת שבר כלי- שיש לי עוד סיכוי בעולם, שלא אשאר לבד... בתוכי תמיד ישאר הצד הלבד, ולא משנה מה יהיה סביבי וכמה יהיה, ולא משנה שאני בת 21 והספקתי המון המון המון דברים טובים ואף מרשימים, ושאנשים שלא מכירים אותי בגרוש מעריצים אותי על זה שחודשיים אחרי השחרור התחלתי ללמוד ועשיתי פסיכומטרי ובשעה טובה עוד חודשיים תואר, ואפילו אחד נחשק ביותר... ורק אתה לא גאה, ורק לך לא אכפת, ואפילו את הצו גיוס שלי שקיבלת לביתך מיהרת לשלוח לביתי כאילו טעו בכתובת.. וקשה לי לסמוך, קשה לי לדבר, קשה לי לחלוק ולשתף, ומוכנה לוותר על כל כך הרבה ממני בתקווה שאולי זה יעלים גם זיכרונות, וכאבים ופחדים, ובסוף אני מוצאת את עצמי בולעת כדורים ובוכה ובוכה ובוכה... אתה זבל של בן אדם אבא, אתה חרא! יש לי 3 אחים קטנים שלא יודעים על קיומי והאבסורד בזה הוא שניפגש יום אחד בהלוויה שלך... והאבסורד עוד יותר הוא שהם יכעסו עליי... כי אני האחות הגדולה.. ואני כן ידעתי... ואני לא צלצלתי לאבא שלנו לאחל לו מזל טוב כשהייתי בת 8! אחותי אמרה לי היום, כשטיפה פתחתי מגירות, שהיא לא ידעה שאני בכלל חושבת עליך... לצערי אתה בכל מקום שאליו הולכת... במיוחד במראה- הרי אני דומה לך 2 טיפות מים... וכל פעם שאחת אחרת מתמרמרת ואומרת כמה היא מקנאה שאני בלונדינית- בא לי פשוט להיעלם... מבחינתי זה חותם, שישאר לנצח, שיזכיר לי אותך...

 

[ע ו פ ר ה]

ווואווו, כמה שאת כותבת יפה

וכמה שאת מצליחה לחדור לתוך הלב בעזרת מילים. מאוד עצוב לסחוב כעסים ומרירות על הורים, למרות שזו כנראה דרכו של עולם. וכן, אין מה לעשות והדברים שאנו חווים בילדות משפיעים עלינו בהמשך. הייתי מציעה לך למצוא מטפלת טובה ולעשות איתה תהליך של שחרור הכעס הזה. הוא לא עוזר, הוא מחליש ואפשר לחיות בלעדיו. אני קצת יותר בוגרת ממך, ויש לי כבר ילדים גדולים ומהמקום הזה אני רוצה לספר לך שאפשר להגיע למקום שבו מפסיקים לכעוס על הילדות ועל מה שעשו לי. זה אולי יישמע לך מופרח, אבל החיבור לעולם הרוחני עזר לי להתגבר על ההאשמות שהאשמתי בהם את הורי (בפרט את אבי). כשהנשמה שלנו יורדת לעולם היא לוקחת על עצמה כל מיני משימות. חלק מהמשימות מכאיבות לנו אבל אלה תיקונים שאנחנו בחרנו לעשות בגלגול הזה. ביום שהבנתי את זה, עם כל הכאב שבהבנה שזו בעצם בחירה שלי, ביום הזה הפסקתי לכעוס ולהאשים את הילדות ואת ההורים. סלחתי להם ובעיקר סלחתי לעצמי על כך שבחרתי להרע לעצמי. זו היתה תחילתו של מסע לשינוי החשיבה שלי. אם הדברים מדברים אליך חפשי לך מדריך/ה רוחנית. אם לא, אולי שווה ללכת לכמה שיחות עם מטפל כל שהוא, פשוט כדי לשחרר את הכאב. באהבה עופרה

 

[סבאנה]

מסכים עם כל מילה

 

[חום שוקולד]

תודה רבה לשניכם!

האמת שניסיתי ללכת למטפלת, לא הרגשתי שהיא עזרה לי ואפשר לומר שהיה לי נוח להתייאש מהר כיוון שאין לי באמת חשק לדבר על זה כל כך, הרבה יותר קל לי לכתוב.... על מדריך רוחני לא חשבתי, זה דווקא דבר שמאד קוסם לי- רוחניות, אני בהחלט אנסה זאת. תודה רבה לכם, שקראתם ושהגבתם... שבת שלום ויום מקסים מקסים!

 

[רחל הדרומית]

מאד התרגשתי לקרוא.....

את כותבת נפלא, קראתי כל מילה במילה ומאד נגע לליבי. הכתיבה היא סוג של פורקן, מקל ולו מעט על הכאב. הכעסים של העבר נושאים אותנו לכל מקום בחיי היום יום שלנו, אבל אנחנו צריכים לדעת איך להתמודד איתם. כמו שכתבה לך עפרה, גם העבר שלי היה בו הרבה ממה שאת עברת, הרגשה שהכל כל כך קשה, וקשה להתגבר. אבל כשרואים בזה כניסיון, או כדבר שמלמד אותנו הלאה, אנחנו בעצם מגלים שיש בזה גם מן החיובי. הרבה ממה שהיה עם הוריי, גרם לי היום לנהל את חיי משפחתי בצורה שבה לא יחוו את החוויות שאני עברתי. כל דבר בחייך, אפילו בחיי הנישואים יזכירו לך אותו, הריי זה אביך, וקשר דם לא משתנה לעולם. אבל נסי תמיד להאחז בזכרונות הטובים שהיו לכם ביחד, אפילו זיכרון אחד קטן, שיזכיר לך אותו כאדם שבזכותו את לומדת איך להמשיך הלאה. וגם עצתה של עפרה טובה מאד. לי הטיפולים מאד עזרו, לא קל להתמודד עם הכל לבד.

 

[שכבות ורבדים]

תודה

אני באמת אשתדל לשתף יותר, ואני חושבת בהחלט על חוויה רוחנית, דיי מייאש אותי לדבר ולדבר על זה. הנושא כואב וכאוב כבר שנים ונדמה ששום דבר לא משתנה. סביר להניח שזה כי לא באמת התמודדתי אלא הדחקתי... אני מאמינה שכל חוויה בחיים מגבשת את זהות האדם ואני מנסה להפיק את כל הטוב שרק ניתן, אך זה נכון- זה אבא, זה קשה. זה עולה לי יותר ברגעים שמרגישה לבד, ברגעים שמתחשק לי לצעוק על העולם שיעזוב אותי במנוחה, רק אז הכל מתפרץ החוצה. אני בהחלט מתכוונת לתת לילדיי כל מה שלא היה לי ומצידי- הם ידעו שלעולם לא אעזוב אותם... כרגע אצלי הכל תיאורטי, אני בת 21, אבל אצלכן זה נעשה, ולאור העובדה שאנחנו מזדהות עם אותו כאב- אני ממש שמחה בשבילכן וגאה בכן, עד כמה שזה נשמע מצחיק שזה בא מפי ילדונת

 

[the lovely lady]

כמה שאת כותבת יפה, אין מילים ../images/Emo140.gif.

קראתי בריפרוף את התגובות המעולות פה של כולן, אני קוראת מהר, אבל אני מסכימה עם כולן. ברוכה הבאה לפורום!

 

[שכבות ורבדים]

תודה תודה תודה!

 

[נוווופ]

מבינה אותך כל-כך!!

אני חייבת להגיב גם להודעה הזאת שלך,כי אני מאוד מזדהה איתך!! לי יש מצב דומה בבית....גם אני לא חייה עם אבא שלי....מצב מסובך עם כעסים והתמרדויות...גם לי יש אחים שאני לא מכירה וחלק מהמשפחה שלי אני לא מכירה בכללל כי התנתקנו!!סתם סיפור מגעיל וכן נכון הוא הולך איתי לכל מקום שאני רק נמצאת בו!!אני פשוט נושמת אותו וחייה אותו בכל יום גם שאני מסתכלת במראה!! אני כל כך מבינה אותך ואת הצורך שלך לכתוב ולפרוק את כל מה שאת מרגישה,אני עברתי את התקופה הקשה אותי כשהייתי ממש ממש קטנה בגיל 6 וקיבלתי טיפולים פסיכולוגיים וכל מיני עזרות בשביל להשלים עם המצב ולהבין שגם אבא לפעמים לא שווה את הכאב שהוא גורם ומרסק אישיות שלמה בפנים!!אישיות שאמורה להיות הוא עצמו הרי אנחנו בשר מבשרו!! סליחה לכל אלא שיחשבו שאני חוצפנית וכאלה אבל רק מי שבאמת נכווה יודע שעם כל הכבוד לאבא ואמא הם עושים טעויוות שיותר גדולות מכל בן-אדם אחר שיעשה אותם כי אנחנו,הילדים,אלא שסופגים את התוצאות של הטועיות ומשלמים עליהם ביוקר!!! אז שתדעי שאני מאוד מעריכה אותך עם כל הכתיבה והאומץ שלך להוציא את זה החוצה!!!זה מאוד קשה לעשות את זה צריך הרבה אומץ,וכמו שצריך אומץ ושזה קשה זה מאוד מאוד משחררר ועוזר!!! אני מאוד אשמח אם תרגישי שוב צורך לשתף בכאבים כי בסה"כ רואים איך את כותבת מהלב ואת דיי מזכירה אותי רק שאצלי זה שמור ביומן עמוק עמוק במגירה!!כשרע לי אני פותחת כותבת וסוגרת!!ככה זה הולך,רק שכל הכבוד לך שאת משתפת אותנו בכל זה,זה לא קל אבל גם משחרר!! אני מאוד אשמח להגיב לך להודעות הבאות שלך....את רגישה מאוד בוגרת ומקסימה ,מאחלת לך רק טוב!!!! באהבה,נופר.