הם הוא ואני
הימים חולפים, הזמן עובר, החיים מתנהלים להם כרגיל. את מחוגי הזמן דבר לא יעצור. מסביב אנשים מתפוצצים, אחרים מוקפצים בבהילות להגן על מולדתם ועל היקרים להם, ואלו מצידם יושבים במתח ומקווים לטוב. אפשר לחוש באויר את תחושת הכעס והתמרמרות אצל אחדים, הרגשת חוסר האונים אצל אחרים. עם כל הטירוף הזה מסביב עדיין מנסים לשמור על איזושהי שיגרה, רוצים להשאר שפויים בתוך כל השגעון הזה. אנשים ממשיכים ללכת לעבודה, ממשיכים ללמוד, ממשיכים לדבר, לפגוש, לחוות... מוזר, אבל דווקא מתוך כל זה בולטים לי פתאום הדברים הקטנים. פתאום הרגעים הקטנים שאני מצליחה למצוא בהם שמחה מתעצמים כל כך. אני חושבת על האנשים שבחיי, על המשפחה, על החברים; חושבת על העבר מול ההווה מול העתיד... בימים כאלה, כשלא ניתן כבר לִצפות שום דבר, כשחשש מלווה אותנו בכל פתיחה של מהדורת חדשות, כשנדמה שאין לנו שליטה על המתרחש, אני מבינה פתאום כמה שהדברים הקטנים הם באמת קטנים, והבעיות האישיות שלי מקבלות משמעות אחרת בפרופורציה לכל השאר. איזה זכות יש לי בכלל להתעצב על בעיות שבינו לבינה בזמן שאנשים סביב נהרגים כל יום? וכשאני נכנסת לפורום וקוראת עוד התחבטות ועוד היסוסים ומחשבות, ורואה את מגוון העיצות והניתוחים וההסברים שמייד מנדבים אנשים להציע לכל מתלבט שכזה, יש בזה משהו מחמם ונעים. כל הקומוניקציה הזאת מבהירה לי שבעצם החיים אכן ממשיכים להתנהל כסדרם עד כמה שאפשר. גם ההתעסקות בדברים הקטנים האלה היא מרכיב לא פחות חשוב בחיים שלנו. כל אותם אנשים בחיי שיקרים לי, הם אלה שאני פונה אליהם בהתחבטויות שלי, הם אלה שדעתם באמת חשובה לי. ויש אותי, את חיי, את העתיד הכל כך לא ברור שלי. את הרצון לפתח קריירה ולקדם את עצמי בכיוון ובתחום מסויים בזמן שהמצב הכלכלי לא מרשה לי להתפנק או להיות בררנית, הצורך להתפשר ולחיות את ההווה ועדיין לקוות לעתיד ורוד יותר. האפשרות לקחת פסק זמן מהכל ולברוח מפה לכמה זמן, ולצידה התהייה אם בכלל יהיה לי האומץ להתמודד עם זה. ויש את השכל וההגיון מצד אחד, ואת הלב והרגש מצד שני. ובאותו מסע אינסופי אחר החצי השני, אחרי אותו מישהו שנשלים ונמלא זה את זו, אני פוגשת כל כך הרבה סוגים של אנשים, כל כך הרבה טיפוסים, וכל אחד הוא עולם ומלואו. הצורך לשמור על עצמי כאינדיבידואל ועל האינטרסים שלי אל מול הצורך בזוגיות ובשיתוף במפגש בין שני עולמות שונים מוליד באופן טבעי שלל חוויות, ביניהן טובות יותר וביניהן טובות פחות. התלבטות לגבי קשר עם גבר בחיי מביאה אותי להתייעץ שוב עם אנשים שדעתם חשובה לי. חוסר ההחלטיות שלי וההיסוס הבלתי נסבל מביאים אותי להקשיב בשקיקה ולבלוע כל מילה שמנדבים לי "יועצי" היקרים. אני מחפשת סימן, חיזוק, משהו שיורה לי מה ההחלטה הנכונה והנבונה עבורי, מנסה להתפס על משהו מכל אותם דברים שנאמרים, ומרגישה כל כך חסרת מושג. מדהים איך תמיד הרבה יותר קל לראות את הדברים כשמייעצים למישהו אחר, אבל כשאלה נוגעים אך ורק לך פתאום הכל כל כך סבוך ומבלבל. אחרי כל הבלבול הזה וכל המחשבות האלה שמסתובבות אצלי בראש משהו הביא אותי סוף סוף להחלטה. אני מרשה לעצמי להנות מהספק שהחברים שאמנם שמעתי לעצתם אך בחרתי שלא לנהוג לפיהן יסלחו לי ויקבלו אותי גם אם בעיניהם החלטתי שגויה. נכון, אי אפשר להתעלם מהעתיד, אבל אפשר להנות מההווה ולנסות להפיק ממנו את הטוב ביותר. אני רוצה לחיות כאן ועכשיו, אני רוצה להיות עם הגבר שגורם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי, איתו ובכלל, אני רוצה להרשות לעצמי להרגיש. אז נתתי חופש למוחי הקודח, השכבתי לישון את ההגיון, הושטתי לרגש שלי יד והלכתי איתו.
הימים חולפים, הזמן עובר, החיים מתנהלים להם כרגיל. את מחוגי הזמן דבר לא יעצור. מסביב אנשים מתפוצצים, אחרים מוקפצים בבהילות להגן על מולדתם ועל היקרים להם, ואלו מצידם יושבים במתח ומקווים לטוב. אפשר לחוש באויר את תחושת הכעס והתמרמרות אצל אחדים, הרגשת חוסר האונים אצל אחרים. עם כל הטירוף הזה מסביב עדיין מנסים לשמור על איזושהי שיגרה, רוצים להשאר שפויים בתוך כל השגעון הזה. אנשים ממשיכים ללכת לעבודה, ממשיכים ללמוד, ממשיכים לדבר, לפגוש, לחוות... מוזר, אבל דווקא מתוך כל זה בולטים לי פתאום הדברים הקטנים. פתאום הרגעים הקטנים שאני מצליחה למצוא בהם שמחה מתעצמים כל כך. אני חושבת על האנשים שבחיי, על המשפחה, על החברים; חושבת על העבר מול ההווה מול העתיד... בימים כאלה, כשלא ניתן כבר לִצפות שום דבר, כשחשש מלווה אותנו בכל פתיחה של מהדורת חדשות, כשנדמה שאין לנו שליטה על המתרחש, אני מבינה פתאום כמה שהדברים הקטנים הם באמת קטנים, והבעיות האישיות שלי מקבלות משמעות אחרת בפרופורציה לכל השאר. איזה זכות יש לי בכלל להתעצב על בעיות שבינו לבינה בזמן שאנשים סביב נהרגים כל יום? וכשאני נכנסת לפורום וקוראת עוד התחבטות ועוד היסוסים ומחשבות, ורואה את מגוון העיצות והניתוחים וההסברים שמייד מנדבים אנשים להציע לכל מתלבט שכזה, יש בזה משהו מחמם ונעים. כל הקומוניקציה הזאת מבהירה לי שבעצם החיים אכן ממשיכים להתנהל כסדרם עד כמה שאפשר. גם ההתעסקות בדברים הקטנים האלה היא מרכיב לא פחות חשוב בחיים שלנו. כל אותם אנשים בחיי שיקרים לי, הם אלה שאני פונה אליהם בהתחבטויות שלי, הם אלה שדעתם באמת חשובה לי. ויש אותי, את חיי, את העתיד הכל כך לא ברור שלי. את הרצון לפתח קריירה ולקדם את עצמי בכיוון ובתחום מסויים בזמן שהמצב הכלכלי לא מרשה לי להתפנק או להיות בררנית, הצורך להתפשר ולחיות את ההווה ועדיין לקוות לעתיד ורוד יותר. האפשרות לקחת פסק זמן מהכל ולברוח מפה לכמה זמן, ולצידה התהייה אם בכלל יהיה לי האומץ להתמודד עם זה. ויש את השכל וההגיון מצד אחד, ואת הלב והרגש מצד שני. ובאותו מסע אינסופי אחר החצי השני, אחרי אותו מישהו שנשלים ונמלא זה את זו, אני פוגשת כל כך הרבה סוגים של אנשים, כל כך הרבה טיפוסים, וכל אחד הוא עולם ומלואו. הצורך לשמור על עצמי כאינדיבידואל ועל האינטרסים שלי אל מול הצורך בזוגיות ובשיתוף במפגש בין שני עולמות שונים מוליד באופן טבעי שלל חוויות, ביניהן טובות יותר וביניהן טובות פחות. התלבטות לגבי קשר עם גבר בחיי מביאה אותי להתייעץ שוב עם אנשים שדעתם חשובה לי. חוסר ההחלטיות שלי וההיסוס הבלתי נסבל מביאים אותי להקשיב בשקיקה ולבלוע כל מילה שמנדבים לי "יועצי" היקרים. אני מחפשת סימן, חיזוק, משהו שיורה לי מה ההחלטה הנכונה והנבונה עבורי, מנסה להתפס על משהו מכל אותם דברים שנאמרים, ומרגישה כל כך חסרת מושג. מדהים איך תמיד הרבה יותר קל לראות את הדברים כשמייעצים למישהו אחר, אבל כשאלה נוגעים אך ורק לך פתאום הכל כל כך סבוך ומבלבל. אחרי כל הבלבול הזה וכל המחשבות האלה שמסתובבות אצלי בראש משהו הביא אותי סוף סוף להחלטה. אני מרשה לעצמי להנות מהספק שהחברים שאמנם שמעתי לעצתם אך בחרתי שלא לנהוג לפיהן יסלחו לי ויקבלו אותי גם אם בעיניהם החלטתי שגויה. נכון, אי אפשר להתעלם מהעתיד, אבל אפשר להנות מההווה ולנסות להפיק ממנו את הטוב ביותר. אני רוצה לחיות כאן ועכשיו, אני רוצה להיות עם הגבר שגורם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי, איתו ובכלל, אני רוצה להרשות לעצמי להרגיש. אז נתתי חופש למוחי הקודח, השכבתי לישון את ההגיון, הושטתי לרגש שלי יד והלכתי איתו.
