... הם איתי בתוך תוכי

[אוריאנה]

... הם איתי בתוך תוכי

ולא שכחתי אותם. אני מדברת על הדברים שהיו פעם, ואינם. תהיתם פעם לאן נעלם האלטע-זאכן השכונתי עם העגלה והסוס הפיסח? והתותים האדומים והעסיסיים שטעמם טעם גן-עדן? היום זה הכל אותו טעם, תות או קישוא. טעם של סיליקון. והקפיץ ההוא שהיה יורד במדרגות, איפה הוא? ומוכר הארטיקים בים, שהיה צועק ``הלו ארטיק!!!`` והכי טעים שהיה לו זה שוקו-שוקו, וגם זה היה מצופה בצימקאו מחריד. והלא הצימקאו הזה הוא-הוא הטעם של החוף. והאיש הזקן ההוא עם עגלת-הפלאפל בקצה הרחוב? בטח כבר מת. יש עוד המון דברים שנזלו לי כמו חול בין האצבעות. כנראה שאני מזדקנת, וכדרכם של זקנים אני פשוט נוסטלגית...

 

[יפעת*]

אוריאנה -רשימה חסרה

מה שהיה באמת נפלא בארטיק זה שלא היה לו נייר דק ודביק אלה קופסא אמיתית מקרטון ומקל מפלסטיק. היה גם איש אחד עם שק שעובר מבית לבית עם בגדי ילדים, היתה טלוזיה אחת בשחור לבן עם או בלי אנטי מחיקון ותוכניות גדולות שכל הפוקימונים למנהם לא יוכלו להתקרב לאיכות {רגע עם דודלי, קשקשתא הגדול, שלא לדבר על התוכניות באנגלית.... (מעניין אם גם בן שלך יבריז מבית ספר כדי לראות טלויזיה)} ועוד היד נטויה.... סוף רשימה חלקית יפעת