הבלש חסר הבית
New member
הללו את העז השחורה
בעקבות העץ של יערה אלרואי1, שהעלה דרישה ל"מפלצת מחריבת עולמות", חשבתי שוב על נושא די ישן - אלי-רשע. אלי-רשע קיימים בהרבה עולמות משחק, ובדרך כלל סוחבים אחריהם כנופייה יפה של מאמינים שעיסוקים העיקרי מתמקד בנסיונות לחרב את עולם המשחק. את מניעיהם של אלי-הרשע די קשה להבין, כי דרכי האל נסתרות הן. ולכן, המאמינים מעניינים הרבה יותר. מה עובר בראש למישהו שמחליט להלל את העז השחורה, להקריב קורבנות אדם לאיש המקורנן, או להבריג לפרצופו מסיכה במצוותו של חסר-הפנים? הסיבות יכולות להיות כדלהלן: דמי חסות: אף אחד לא באמת אוהב את האלים המרושעים, אבל מכיוון שהם קיימים ובעלי עוצמה והשפעה, עדיף לא להרגיז אותם ולחלוק להם כבוד. אתה לא מקריב פרה למגולה שד ההרים כי אתה אוהב אותו ורוצה בשלומו, אלא חושש שאם מגולה לא יקבל את הפרה שלו הוא יבוא לנשנש אותך אישית. כך גם עם הדוד ג'ו שנקבר חי ביסודות הגשר החדש - זה נועד לשכך את זעמו של ירקונוס אל הנהר שהגשר פגע בכבודו. מוסר חלופי: האלים הרעים מייצגים לא פעם תכונות אופי והתנהגות שנחשבים לשליליים וסוטים חברתית - עצלות, אלימות, גרגרנות וחמדנות. המאמין באלים הרעים הוא אדם אנטי-חברתי שדווקא רואה בתכונות אלו תכונות ראויות להערצה. מארס אל המלחמה למשל לא מוצג אף פעם כטיפוס חיובי אלא כפסיכופט צמא לדם - ישות שכל דגנרל חסר כישורים אזרחיים ישמח להשתחוות לה. ואם כבר ממילא דופקים את הראש בסמים ואלכוהול, אז בכחוס הוא תירוץ דתי מצויין. תגמולים: כן, האלים הרעים הם בריות מזיקות, כן, בסוף תצטרך לשלם את החשבון ותחטוף מהם בגדול, אבל בינתיים הם נותנים לך הטבות. באורגיות של העז השחורה אתה יכול להתעלס עם נשים שלא היו מתייחסות לקיומך המכוער, מארס נותן לך ניצחון בקרב, ובאלפגור השד הפטרון של העצלות נותן לך המצאות מתוחכמות שעושות את החיים קלים יותר. אז נכון, כנראה שתצטרך להוציא לעצמך עין בתמורה, או שתבלה את הנצח שלאחר המוות בעינויי תופת, אבל כרגע זה נראה מאוד משתלם. מניעים כגון אלו קיימים בתרבויות של עולמנו, בהן לא חסרים אלים זדוניים מסוגים שונים ומשונים, והם יכולים להתקיים גם בעולמות פנטזייה בהם האלים קיימים באמת.
בעקבות העץ של יערה אלרואי1, שהעלה דרישה ל"מפלצת מחריבת עולמות", חשבתי שוב על נושא די ישן - אלי-רשע. אלי-רשע קיימים בהרבה עולמות משחק, ובדרך כלל סוחבים אחריהם כנופייה יפה של מאמינים שעיסוקים העיקרי מתמקד בנסיונות לחרב את עולם המשחק. את מניעיהם של אלי-הרשע די קשה להבין, כי דרכי האל נסתרות הן. ולכן, המאמינים מעניינים הרבה יותר. מה עובר בראש למישהו שמחליט להלל את העז השחורה, להקריב קורבנות אדם לאיש המקורנן, או להבריג לפרצופו מסיכה במצוותו של חסר-הפנים? הסיבות יכולות להיות כדלהלן: דמי חסות: אף אחד לא באמת אוהב את האלים המרושעים, אבל מכיוון שהם קיימים ובעלי עוצמה והשפעה, עדיף לא להרגיז אותם ולחלוק להם כבוד. אתה לא מקריב פרה למגולה שד ההרים כי אתה אוהב אותו ורוצה בשלומו, אלא חושש שאם מגולה לא יקבל את הפרה שלו הוא יבוא לנשנש אותך אישית. כך גם עם הדוד ג'ו שנקבר חי ביסודות הגשר החדש - זה נועד לשכך את זעמו של ירקונוס אל הנהר שהגשר פגע בכבודו. מוסר חלופי: האלים הרעים מייצגים לא פעם תכונות אופי והתנהגות שנחשבים לשליליים וסוטים חברתית - עצלות, אלימות, גרגרנות וחמדנות. המאמין באלים הרעים הוא אדם אנטי-חברתי שדווקא רואה בתכונות אלו תכונות ראויות להערצה. מארס אל המלחמה למשל לא מוצג אף פעם כטיפוס חיובי אלא כפסיכופט צמא לדם - ישות שכל דגנרל חסר כישורים אזרחיים ישמח להשתחוות לה. ואם כבר ממילא דופקים את הראש בסמים ואלכוהול, אז בכחוס הוא תירוץ דתי מצויין. תגמולים: כן, האלים הרעים הם בריות מזיקות, כן, בסוף תצטרך לשלם את החשבון ותחטוף מהם בגדול, אבל בינתיים הם נותנים לך הטבות. באורגיות של העז השחורה אתה יכול להתעלס עם נשים שלא היו מתייחסות לקיומך המכוער, מארס נותן לך ניצחון בקרב, ובאלפגור השד הפטרון של העצלות נותן לך המצאות מתוחכמות שעושות את החיים קלים יותר. אז נכון, כנראה שתצטרך להוציא לעצמך עין בתמורה, או שתבלה את הנצח שלאחר המוות בעינויי תופת, אבל כרגע זה נראה מאוד משתלם. מניעים כגון אלו קיימים בתרבויות של עולמנו, בהן לא חסרים אלים זדוניים מסוגים שונים ומשונים, והם יכולים להתקיים גם בעולמות פנטזייה בהם האלים קיימים באמת.