הלכתי לאיבוד
בחודש האחרון כבר שכחתי מי אני ומה אני אוהבת ומה אני רוצה ולאן אני הולכת. כאילו אין לי שום כיוון, תלושה לגמרי בלי שום תכנית מציאותית. אני מרגישה שאני לא עושה עם עצמי כלום,לא מתקדמת וגם לא מנסה, מתחפרת בתוך עצמי ובתוך רחמים עצמיים ודיכאון נוראי שכבר הרבה זמן לא חוויתי. אני רוצה הכל ואני לא רוצה כלום. מידי פעם אני יוצאת קצת החוצה, כדי לזכור שיש חיים בחוץ,מפזרת קצת מעצמי(שיזכרו שאני עוד חיה), נוגעת פה ושם בתכניות שנגנזו מראש תודות לאי ההתמדה שלי. אני מרגישה כמו בטטה אומללה ובכיינית,וזה מגעיל אותי. לא אוהבת להיות כזאת. לא חושבת שהייתי כזאת מתישהוא(ברמה כזאת, הכוונה). גם כשהייתי במצב רע בעבר, לא קברתי את עצמי באמת. אבל עכשיו אני עושה את זה. בוכה הרבה. בעיקר בוכה. לפעמים אני לא יודעת גם למה. כל המצב הזה, של חוסר בטחון מוחלט, גורם לי לחשוב, אולי עשיתי כמה טעויות, אולי אני נענשת על משהו. זה מצב מביך קצת לא? אם אני לא מאמינה, מה בדיוק מעניש אותי? ממה אני מפחדת? ממי? יש כמה אנשים טובים בחיים שלי,והם מנסים לעזור, ואני חושבת,שאם הייתי מכירה מישהי כמוני לא הייתי טורחת במיוחד. הייתי יורקת עלייה בבוז ואומרת לה לקחת את עצמה בידיים.כי באמת, טכנית, אני במצב יותר טוב מהרבה אנשים אחרים שאני מכירה. זה גורם לי להעריך ולאהוב אותם אפילו יותר. הם לא מוותרים עליי. אבל הפואנטה היא,שהאומללות הורגת,שורפת ושוברת לאלפי חתיכות קטנות ומגעילות שנדבקות לך לרגליים ולא נותנות לזוז. ואני לא מצליחה להבין, מה עושים עם זה? (אם בכלל יש מה..)
בחודש האחרון כבר שכחתי מי אני ומה אני אוהבת ומה אני רוצה ולאן אני הולכת. כאילו אין לי שום כיוון, תלושה לגמרי בלי שום תכנית מציאותית. אני מרגישה שאני לא עושה עם עצמי כלום,לא מתקדמת וגם לא מנסה, מתחפרת בתוך עצמי ובתוך רחמים עצמיים ודיכאון נוראי שכבר הרבה זמן לא חוויתי. אני רוצה הכל ואני לא רוצה כלום. מידי פעם אני יוצאת קצת החוצה, כדי לזכור שיש חיים בחוץ,מפזרת קצת מעצמי(שיזכרו שאני עוד חיה), נוגעת פה ושם בתכניות שנגנזו מראש תודות לאי ההתמדה שלי. אני מרגישה כמו בטטה אומללה ובכיינית,וזה מגעיל אותי. לא אוהבת להיות כזאת. לא חושבת שהייתי כזאת מתישהוא(ברמה כזאת, הכוונה). גם כשהייתי במצב רע בעבר, לא קברתי את עצמי באמת. אבל עכשיו אני עושה את זה. בוכה הרבה. בעיקר בוכה. לפעמים אני לא יודעת גם למה. כל המצב הזה, של חוסר בטחון מוחלט, גורם לי לחשוב, אולי עשיתי כמה טעויות, אולי אני נענשת על משהו. זה מצב מביך קצת לא? אם אני לא מאמינה, מה בדיוק מעניש אותי? ממה אני מפחדת? ממי? יש כמה אנשים טובים בחיים שלי,והם מנסים לעזור, ואני חושבת,שאם הייתי מכירה מישהי כמוני לא הייתי טורחת במיוחד. הייתי יורקת עלייה בבוז ואומרת לה לקחת את עצמה בידיים.כי באמת, טכנית, אני במצב יותר טוב מהרבה אנשים אחרים שאני מכירה. זה גורם לי להעריך ולאהוב אותם אפילו יותר. הם לא מוותרים עליי. אבל הפואנטה היא,שהאומללות הורגת,שורפת ושוברת לאלפי חתיכות קטנות ומגעילות שנדבקות לך לרגליים ולא נותנות לזוז. ואני לא מצליחה להבין, מה עושים עם זה? (אם בכלל יש מה..)
