הלכתי לאיבוד?
לא הייתי פה הרבה זמן, אני יודעת. נדמה שהתבלבלתי. ברבורה - לאן נעלמה? מוזה - לא שחלילה אני לא מברכת על שאת כאן, אבל את מחליפה את ברבורה? או שביחד? אני פשוט נוטה להבהל כשחדש לי, כשאני לא מכירה, ככה זה, אנשים עם אופי כמו שלי... אז גם פה הדברים קצת מבלבלים. אבל אחרי הכל זה בית. וחשבתי עליכם, גם כשלא ביקרתי. וכן, הלכתי לאיבוד. בין המחשבות, בין המציאות לטירוף, בין האוכל והמשקל, נדמה שאני כבר לא יודעת לאיזה כיוון אני הולכת ומאיפה אני באה. מה אני רוצה, מה אחרים רוצים ממני, כאילו הכל מטושטש, לא בהיר. אני רוצה להיות רזה, אבל אני אוכלת, אני רוצה להיות עצמאית, אבל אני לא מעיזה לצאת מהבית, אני רוצה להתבגר, אבל אני בחרדות מכל מה שקשור בזה, אני רוצה להיות מאושרת, אבל אני שמה לעצמי רגליים שוב ושוב. אם כבר מדברים על התמכרויות - ודיברתי לא אחת על האכילה הכפייתית, שהיא כביכול ההתמכרות ה"קשה" שלי, אני מכורה לכל כך הרבה דברים. אני מעשנת כמויות מפחידות. הגעתי לעשן חפיסה וחצי ביום. זה המון. הרבה יותר ממה שאני רוצה. גם יום בלי אינטרנט עובר מאוד לא רגוע, ואם חלילה המחשב מתקלקל - זה מגיע עד כדי בכי וצרחות. ההקאות לא מפסיקות. (זה לא שהן לא מפסיקות, אני לא מפסיקה אותן). אני מכורה גם לרחמים עצמיים וחרדות. זה לא נגמר. ביום שבת הקרוב אהיה בת 20. אני משקשקת - מכל האחריות, וההתבגרות, מהכל. כמה ימים אחרי יש לי טסט, אני מפוחדת. אלה הן רק מילים, והן כנראה ממש לא מתארות את מה שאני מרגישה, אבל אני כולי מכווצת. זה ממש לא נסבל כשזה יום אחרי יום, רגע אחרי רגע, לחיות במתח כזה. אז מה בעצם עשיתי? באתי, זרקתי את הזבל שלי, והלכתי? זו לא הכוונה. באמת התגעגעתי אליכם. אוהבת.
לא הייתי פה הרבה זמן, אני יודעת. נדמה שהתבלבלתי. ברבורה - לאן נעלמה? מוזה - לא שחלילה אני לא מברכת על שאת כאן, אבל את מחליפה את ברבורה? או שביחד? אני פשוט נוטה להבהל כשחדש לי, כשאני לא מכירה, ככה זה, אנשים עם אופי כמו שלי... אז גם פה הדברים קצת מבלבלים. אבל אחרי הכל זה בית. וחשבתי עליכם, גם כשלא ביקרתי. וכן, הלכתי לאיבוד. בין המחשבות, בין המציאות לטירוף, בין האוכל והמשקל, נדמה שאני כבר לא יודעת לאיזה כיוון אני הולכת ומאיפה אני באה. מה אני רוצה, מה אחרים רוצים ממני, כאילו הכל מטושטש, לא בהיר. אני רוצה להיות רזה, אבל אני אוכלת, אני רוצה להיות עצמאית, אבל אני לא מעיזה לצאת מהבית, אני רוצה להתבגר, אבל אני בחרדות מכל מה שקשור בזה, אני רוצה להיות מאושרת, אבל אני שמה לעצמי רגליים שוב ושוב. אם כבר מדברים על התמכרויות - ודיברתי לא אחת על האכילה הכפייתית, שהיא כביכול ההתמכרות ה"קשה" שלי, אני מכורה לכל כך הרבה דברים. אני מעשנת כמויות מפחידות. הגעתי לעשן חפיסה וחצי ביום. זה המון. הרבה יותר ממה שאני רוצה. גם יום בלי אינטרנט עובר מאוד לא רגוע, ואם חלילה המחשב מתקלקל - זה מגיע עד כדי בכי וצרחות. ההקאות לא מפסיקות. (זה לא שהן לא מפסיקות, אני לא מפסיקה אותן). אני מכורה גם לרחמים עצמיים וחרדות. זה לא נגמר. ביום שבת הקרוב אהיה בת 20. אני משקשקת - מכל האחריות, וההתבגרות, מהכל. כמה ימים אחרי יש לי טסט, אני מפוחדת. אלה הן רק מילים, והן כנראה ממש לא מתארות את מה שאני מרגישה, אבל אני כולי מכווצת. זה ממש לא נסבל כשזה יום אחרי יום, רגע אחרי רגע, לחיות במתח כזה. אז מה בעצם עשיתי? באתי, זרקתי את הזבל שלי, והלכתי? זו לא הכוונה. באמת התגעגעתי אליכם. אוהבת.
