לא מרגיש כמו בדייט
תודה, מראש אני אומר שכנראה יהיה קשה להבין אותי כי ללא ספק אני לא נורמלי. בנפש שלי אני עדיין ילד תמים, זה לא קשור לזה שאני א-מיני, אלא קשור לזה שאני מעדיף את התמימות, אבל יודע שזה בלתי אפשרי להיות בכיתה ג'. האהבה שלי היא בדיוק אותה אהבה שאהבתי כשהייתי בכיתה א', בדיוק אותם תחומי עניין משותפים (לשחק), ואם אשים פס על אנשים ועל מה שהם חושבים אז כשישמעו אותי מדבר עם קרובות משפחתי (בנות 9) כאילו אני בן כיתתן, ללא ספק יחשבו שאני עם פיגור שכלי כי זה לא מה שמצופה ממני. לצערי מצופה ממני התנהגות בוגרת והעולם מושפע מאוד ממה ששומעים בחדשות, שזה אומר סטיגמות של מיניות ששורצות על גברים ועל אנשים מבוגרים בכלל, קרי בדיוק להיפך מא-מיניות. כלומר, אי אפשר להפגין את התמימות שלי באופן מלא בפני אנשים כי אז רואים שאני ילד שנקשר בקשר רגשי עם ילדים בני גילו. זה נשמע מטורף, אני יודע. אולי אפילו לא מובן. הקשר הרגשי אצלי הוא אוטומטי קשור לגיל, כי כשרצו לסדר לי בחורה בת 20, מיד חשתי שני רגשות מקבילים; אבהות והעובדה שהיא ילדה והרגש האחרון (העובדה שהיא ילדה) גרם לי למבוכה פנימית ותחושת אשמה שמיד התגלגלה לדחייתה של הבחורה. אמרתי להם שאני לא מסוגל כי היא קטנה מידי. ככל שהגיל עולה מגיל 20 למעלה, כך מידת הקשר הרגשי שלי אליה יופחת ואז גם כנראה אצליח להגיע לאהבה רומנטית. אבל, בתוכי, אני יודע שצריך אהבה רומנטית, אבל זה לא דחוף לי כל כך כמו להיות במחיצתה של צעירה ולהרגיש כלפיה תחושת אימהות ודאגה כנה, שאז אני חוזר הביתה עם אושר אם במהלך הפעילות שלנו (פארק או על האש בפארק או הליכה) מערכת היחסים ביננו היתה פתוחה, כנה ואמינה עם אמינות הדדית מאוד גבוהה. זה יספק את הרגש שלי הרבה יותר מאשר אהבה רומנטית.
