הלומת כאב
מצטערת שאני פותחת הודעה חדשה אבל ההיא כבר די מצתה את עצמה ואני כל כך זקוקה להתיחסות.
לפני זמן לא רב הכרתי חברה חדשה, פה בתפוז. הכימיה נצתה די מהר והשיחות זרמו אל תוך הלילה. ואני, שההסטוריה העגומה שלי הכתיבה קשרים מורכבים עם אלמנט חזק של תלות, אני, שכבר 10 שנים, מאז הולדת בכורי שכנעתי את עצמי שאני לא זקוקה לה, לפונקציית החברה הטובה, שהחיים מספיק עמוסים ומורכבים גם כך, התמסרתי. הורדתי את המסכות ופתחתי את הלב והיה לי חמים, נעים וטוב.
היא אמרה שגם לה.
ואז, ברגע אחד הכל התהפך.
הבעיה היא האופי שלי, הפשרן, החלש, המרצה. זה עשה לה רע, הזכיר לה דברים לא טובים. ואני התעלמתי מזעקותיה של הילדה הכואבת שלי ובקשתי שתקבל החלטה. ותקח בחשבון שאם היא בוחרת להשאר איתי בקשר, זו אני. ויש לי זכות שיאהבו אותי כמו שאני, יש לי מקום בעולם, ובתקווה גם בלבבותיהם של האנשים, על כל חולשותיי.
אחרי שכתבתי פה, בפורום, וקבלתי את כל התגובות המרגשות והמקסימות שלכם, הרגשתי טוב. ואמרתי לעצמי שאם הצלחתי לגעת באנשים, לרגש אותם ואולי אפילו לעזור, קצת, זה סימן טוב. סימן שאצליח בכל מקום אליו אגיע, סימן שאולי יש בי משהו, איכות כזו שמעולם לא הכרתי בה ורק עכשיו לפעמים ומדי פעם אני מתחילה להכיר. בזכות האיכות הזאת, אנשים יאהבו אותי, אני אמצא את מקומי בעולם ויהיה לי טוב.
כן, אני אשה בת 40, נשואה ואם ועדיין לא מצאתי את מקומי בעולם. עדיין מסתובבת עם כאבי פאנטום ונטולת תחושת שייכות.
ואז חשבתי שהיא בטח תבחר בסוף להשאר בקשר כי אני באמת בסדר ויש לי המון מה לתת. חשבתי, קיוויתי, התגעגעתי וגם התאבלתי והכנתי את עצמי לנטישה הסופית.
וזו הגיעה, הערב. אני מצטערת, אבל זה לא יצליח. כך בפשטות.
ואני כל כך מנסה לא ליפול למקום הזה, הנטוש, הדחוי, חסר הערך. יש עבודה מאחורי, עשיתי דרך. והנה אני שוב שם, עמוק בתהום החשוכה והקרה בלי אור ובלי אהבה.
והכמיהה הזאת, העתיקה, זועקת למהלמהלמהלמה.
למה אני שוב לבד, בלי אף נפש קרובה.
והכאב מפלח את החזה אבל הדמעות לא יוצאות. מגיל צעיר למדתי לבלוע אותן, כדי לא לעצבן ועכשיו הן לא יוצאות, גם כשמתבקש, גם כשהראש כואב ולוחץ בפנים.
ומחר יום חדש ויש לי בן זוג מוכה שפעת, שלושה ילדים אנרגטים ובישולים לשבת.ואיך אשרוד את כל הגירויים מסביב שצורבים בבשר, צפצופי הטלפון של שלל קבוצות וואטסאפ חופרות, שיחות חולין, ילדים רבים, כלבה נובחת
כשאני רק רוצה לצרוח את בדידותי, את כאב הנטישה, את תחושת הפגימות וחוסר הערך שחוזרת ותוקפת כמו עדת זאבים רעבה.
אני והילדה אחת הן, מכורבלות יחד וזועקות את כאב בדידותינו, זעקה דוממת.
