אוגוסטוס היל
New member
הלוואי מפא"י
לאחר שהגה רה"מ שרון את תכנית ה"התנתקות" רבים וטובים (וגם פחות טובים) המתנגדים לתכנית העקירה הזאת מצביעים על כך ששרון לא גדל במחנה הרוויזיוניסטי (ה"חרות"ניקי) אלא במפא"י ושרעיון העקירה מצביע, כביכול, על כך שבעצם "נשאר" מפא"יניק... אינני יודע מדוע חברים אלה חושבים כך, ובעיקר אינני מבין מדוע החברים האלה חושבים שהתפיסה הרוויזיוניסטית ה"שורשית" דוגלת בהתיישבות בארץ-ישראל השלמה, הרי אליבא דאמת ההיפך הוא הנכון! אולי יש לייחס זאת לזיכרון הישראלי הקצר שבעתיו לא זוכרים לא רק מה שהיה לפני 50 שנה אלא גם מה שקרה אתמול ושלשום. אולי יש לייחס זאת לכך שחברים אלו למעשה לא מכירים את ההיסטוריה הציונית ולא בקיעים בהשקפת העולם הציונית לגווניה. שורשי הדיון הזה נעוצים למעשה בפרשת תל-חי, בו הועמד נושא ההתיישבות כערך בפני עצמו. ההיסטוריה ידועה: מנהיגי תנועת הפועלים (בן-גוריון, כצנלסון, טבנקין) עמדו כחומה נגד ויתור כלשהו ונגד נסיגה כלשהי ולעומתם ז'בוטינסקי תבע את פירוק היישובים באצבע הגליל ("עליכם לאומר לחברים שובו משם ובנו פה את הקיים"). מאותם ימים נוצרו שתי גישות יסודיות ביחס להתיישבות: הראשונה ראתה בהתיישבות העובדת הנושאת עימה ערכים חברתיים ומוסריים היונקים ממעמקי מורשת-ישראל- ערך, ועל כן לא העלתה על הדעת אפשרות של עקירת יישובים עבריים בכלל ויישובים עבריים עובדים בפרט מאדמת המולדת. זאת הונהגה בעיקר ע"י מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). השנייה ראתה בהתיישבות ארגומנטציה במאבק המדיני-פוליטי ותמכה בהקמת יישובים תחת כל עץ רענן, אולם לא ראתה בהם ערך. זאת הונהגה ע"י הרוויזיוניסטים ("חרות")- תנועה שבעצמה כמעט ולא העלתה יישובים על הקרקע, לא בתקופת המנדט, לא שנותיה הראשונות של המדינה ולא בשטחים המשוחררים לאחר מלחמת ששת הימים. ההבדלים הנ"ל הינם פרי הבדל יסודי בהשקפת עולם בנוגע לדרכי ההגשמה הציונית. אליבא דמפא"י- הפועל העברי הוא העיקר והוא הנושא בעול ההגשמה. אליבא ד"חרות"- בעל ההון הוא העיקר. נכון הוא שהרוויזיוניסטים ממש כ"הקיבוץ המאוחד" תמכו בארץ-ישראל השלמה (על נייר ובהצהרות בכל אופן) ואולם ההבדל בין שתי התפיסות הללו רב ביותר. כותב טבנקין: "הרוויזיוניזם רואה את עצמו כיורשו של הרצל; תפיסתו היא שהכל יוגשם רק ע"י המדינה.---תנועתנו נמצאת ביחסים מוזרים ומיוחדים עם הרוויזיוניזם היהודי, כי בשאלות רבות אנו אומרים כאילו את אותם הדברים ובכל זאת אין זה אותו הדבר, אלא דברים שונים לחלוטין. אנו דוגלים אומנם בציונות מדינית, אך ציונות מדינית של התיישבות ולא של מדים מדיניים". מכאן נובע הבדל עמוק ויסודי ביחס למדינה. האם המדינה היא מטרת הציונות? או שמא המדינה היא כלי להגשמת הציונות? ואם כך- מהי המטרה? התפיסה הרוויזיוניסטית ראתה את התוכן העמוק של המדינה במדים מדיניים, היא ראתה את המדינה ככל-יכולה. היא לא ראתה באדם ובעם את נזר הבריאה אלא ראתה במדינה את הצורה העליונה, השלטון המרומם מעל האדם, וע"י כך, ובזכות זה יתרומם גם האדם. זאת התפיסה מאפשרת, בין היתר, התנהלות כלכלית-חברתית (או שמא אנטי-חברתית) כה לא שוויונית, התנהלות שלא רואה את העם ולא את החברה אלא "צרכי מדינה" (צרכים אמורפיים) כשאליבא דאמת תפקיד המדינה לשרת את החברה ולא להיפך! שונה בתכלית היחס למדינה בהגות תנועת העבודה ציונית אקטיביסטית. כותב טבנקין: "העיקר הוא להבטיח את קיומם של המוני היהודים הפזורים על פני העולם, להצילם מציפורני המוות והניוון המאיים עליהם" ועוד "המדינה אינה האידיאל, העיקר הוא העם ולא המדינה--- המדינה אינה אלא אמצעי לפיתוח חיינו הלאומיים, באורח חופשי, לנו ולבנינו". וחד עם זאת "יקרה מדינת ישראל זו הנבנית על-ידי העם הזה"; לא לחינם אנו אומרים תפילה לשלום המדינה בעמידה וברתת! ועוד מדברי טבנקין: "מדינת ישראל הנוכחית היא גורם יקר, רב ערך, אך אין היא אלא אמצעי חשוב בדרך להשגת המטרה הציונית. עוד עלינו ליישב פה את רוב היהודים. עוד עלינו להשיג את זכות היהודים להתיישב בארץ-ישראל כולה, עוד עלינו לגבש את כוח ההגנה העצמי האקטיבי. אנחנו הננו ציוניים מדיניים וציונים אקטיביסטים; אנו מחייבים את המדינה כשלב הכרחי בהגשמת הציונות, ומחייבים את האקטיביזם כמתודה בהגשמה". אין יסוד לחשוב שתפיסת מפא"י ההיסטורית הייתה עקירת ההתיישבות; אולם יש יסוד עמוק לחשוב כי התפיסה ה"ימנית" שלא רואה בהתיישבות ערך מתירה עקירת ההתיישבות. ההיסטוריה, לצערנו הרב, מוכיחה כי אכן כך קרה. מפא"י שחררה את מרבית ארץ-ישראל והקימה את ההתיישבות הראשונה בשטחים המשוחררים ואילו ה"ליכוד" של בגין הרס את ההתיישבות בחבל ימית ובאופירה וכך מכוון גם יו"ר ה"ליכוד" דהיום לנהוג באזח"ע ובצפון השומרון (ומי יודע איפה עוד)... יכולה, כמובן, להישאל שאלה- מה לאלה המתקראים (בטעות ו/או בשקר) "תנועת העבודה" כיום- ולכל זה? התשובה- אין שום קשר! מפלגת הע/אבודה היום מייצגת מבחינה רעיונית וערכית את ההיפך המוחלט מהאידיאולוגיה של תנועת העבודה ההיסטורית, הציונית-סוציאליסטית-אקטיביסטית והחלוצית. אגב בכל התחומים! הרוויזיוניזם (בתחום המדיני) והליברליזם הרדיקלי (בתחום הכלכלי-חברתי) ניצחו (לצערי הרב) בגדול את הציונות העובדת, ואולם, אני אמוני שלמה, כי המילה האחרונה עוד לא נאמרה! אז מה עניין שמיטה להר-סיני (מה לכל זה ולמצבנו כיום)? עלינו לשוב "אל המקור" (כהגדרתו של צבי שילוח ז"ל), אל מקור ההגות של תנועת העבודה הציונית שהיא-היא המקור של האקטיביזם הציוני האמיתי. צריך לחדש את המחשבה האקטיביסטית של תנועת העבודה ההיסטורית. רק זרם כזה עשוי, עם תחייתו, להיות הכוח הרעיוני והערכי להצלת המדינה והעם. ואם נרצה- אין זו אגדה! ליאון גרשוביץ גבעת הארזים-שלומי
לאחר שהגה רה"מ שרון את תכנית ה"התנתקות" רבים וטובים (וגם פחות טובים) המתנגדים לתכנית העקירה הזאת מצביעים על כך ששרון לא גדל במחנה הרוויזיוניסטי (ה"חרות"ניקי) אלא במפא"י ושרעיון העקירה מצביע, כביכול, על כך שבעצם "נשאר" מפא"יניק... אינני יודע מדוע חברים אלה חושבים כך, ובעיקר אינני מבין מדוע החברים האלה חושבים שהתפיסה הרוויזיוניסטית ה"שורשית" דוגלת בהתיישבות בארץ-ישראל השלמה, הרי אליבא דאמת ההיפך הוא הנכון! אולי יש לייחס זאת לזיכרון הישראלי הקצר שבעתיו לא זוכרים לא רק מה שהיה לפני 50 שנה אלא גם מה שקרה אתמול ושלשום. אולי יש לייחס זאת לכך שחברים אלו למעשה לא מכירים את ההיסטוריה הציונית ולא בקיעים בהשקפת העולם הציונית לגווניה. שורשי הדיון הזה נעוצים למעשה בפרשת תל-חי, בו הועמד נושא ההתיישבות כערך בפני עצמו. ההיסטוריה ידועה: מנהיגי תנועת הפועלים (בן-גוריון, כצנלסון, טבנקין) עמדו כחומה נגד ויתור כלשהו ונגד נסיגה כלשהי ולעומתם ז'בוטינסקי תבע את פירוק היישובים באצבע הגליל ("עליכם לאומר לחברים שובו משם ובנו פה את הקיים"). מאותם ימים נוצרו שתי גישות יסודיות ביחס להתיישבות: הראשונה ראתה בהתיישבות העובדת הנושאת עימה ערכים חברתיים ומוסריים היונקים ממעמקי מורשת-ישראל- ערך, ועל כן לא העלתה על הדעת אפשרות של עקירת יישובים עבריים בכלל ויישובים עבריים עובדים בפרט מאדמת המולדת. זאת הונהגה בעיקר ע"י מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). השנייה ראתה בהתיישבות ארגומנטציה במאבק המדיני-פוליטי ותמכה בהקמת יישובים תחת כל עץ רענן, אולם לא ראתה בהם ערך. זאת הונהגה ע"י הרוויזיוניסטים ("חרות")- תנועה שבעצמה כמעט ולא העלתה יישובים על הקרקע, לא בתקופת המנדט, לא שנותיה הראשונות של המדינה ולא בשטחים המשוחררים לאחר מלחמת ששת הימים. ההבדלים הנ"ל הינם פרי הבדל יסודי בהשקפת עולם בנוגע לדרכי ההגשמה הציונית. אליבא דמפא"י- הפועל העברי הוא העיקר והוא הנושא בעול ההגשמה. אליבא ד"חרות"- בעל ההון הוא העיקר. נכון הוא שהרוויזיוניסטים ממש כ"הקיבוץ המאוחד" תמכו בארץ-ישראל השלמה (על נייר ובהצהרות בכל אופן) ואולם ההבדל בין שתי התפיסות הללו רב ביותר. כותב טבנקין: "הרוויזיוניזם רואה את עצמו כיורשו של הרצל; תפיסתו היא שהכל יוגשם רק ע"י המדינה.---תנועתנו נמצאת ביחסים מוזרים ומיוחדים עם הרוויזיוניזם היהודי, כי בשאלות רבות אנו אומרים כאילו את אותם הדברים ובכל זאת אין זה אותו הדבר, אלא דברים שונים לחלוטין. אנו דוגלים אומנם בציונות מדינית, אך ציונות מדינית של התיישבות ולא של מדים מדיניים". מכאן נובע הבדל עמוק ויסודי ביחס למדינה. האם המדינה היא מטרת הציונות? או שמא המדינה היא כלי להגשמת הציונות? ואם כך- מהי המטרה? התפיסה הרוויזיוניסטית ראתה את התוכן העמוק של המדינה במדים מדיניים, היא ראתה את המדינה ככל-יכולה. היא לא ראתה באדם ובעם את נזר הבריאה אלא ראתה במדינה את הצורה העליונה, השלטון המרומם מעל האדם, וע"י כך, ובזכות זה יתרומם גם האדם. זאת התפיסה מאפשרת, בין היתר, התנהלות כלכלית-חברתית (או שמא אנטי-חברתית) כה לא שוויונית, התנהלות שלא רואה את העם ולא את החברה אלא "צרכי מדינה" (צרכים אמורפיים) כשאליבא דאמת תפקיד המדינה לשרת את החברה ולא להיפך! שונה בתכלית היחס למדינה בהגות תנועת העבודה ציונית אקטיביסטית. כותב טבנקין: "העיקר הוא להבטיח את קיומם של המוני היהודים הפזורים על פני העולם, להצילם מציפורני המוות והניוון המאיים עליהם" ועוד "המדינה אינה האידיאל, העיקר הוא העם ולא המדינה--- המדינה אינה אלא אמצעי לפיתוח חיינו הלאומיים, באורח חופשי, לנו ולבנינו". וחד עם זאת "יקרה מדינת ישראל זו הנבנית על-ידי העם הזה"; לא לחינם אנו אומרים תפילה לשלום המדינה בעמידה וברתת! ועוד מדברי טבנקין: "מדינת ישראל הנוכחית היא גורם יקר, רב ערך, אך אין היא אלא אמצעי חשוב בדרך להשגת המטרה הציונית. עוד עלינו ליישב פה את רוב היהודים. עוד עלינו להשיג את זכות היהודים להתיישב בארץ-ישראל כולה, עוד עלינו לגבש את כוח ההגנה העצמי האקטיבי. אנחנו הננו ציוניים מדיניים וציונים אקטיביסטים; אנו מחייבים את המדינה כשלב הכרחי בהגשמת הציונות, ומחייבים את האקטיביזם כמתודה בהגשמה". אין יסוד לחשוב שתפיסת מפא"י ההיסטורית הייתה עקירת ההתיישבות; אולם יש יסוד עמוק לחשוב כי התפיסה ה"ימנית" שלא רואה בהתיישבות ערך מתירה עקירת ההתיישבות. ההיסטוריה, לצערנו הרב, מוכיחה כי אכן כך קרה. מפא"י שחררה את מרבית ארץ-ישראל והקימה את ההתיישבות הראשונה בשטחים המשוחררים ואילו ה"ליכוד" של בגין הרס את ההתיישבות בחבל ימית ובאופירה וכך מכוון גם יו"ר ה"ליכוד" דהיום לנהוג באזח"ע ובצפון השומרון (ומי יודע איפה עוד)... יכולה, כמובן, להישאל שאלה- מה לאלה המתקראים (בטעות ו/או בשקר) "תנועת העבודה" כיום- ולכל זה? התשובה- אין שום קשר! מפלגת הע/אבודה היום מייצגת מבחינה רעיונית וערכית את ההיפך המוחלט מהאידיאולוגיה של תנועת העבודה ההיסטורית, הציונית-סוציאליסטית-אקטיביסטית והחלוצית. אגב בכל התחומים! הרוויזיוניזם (בתחום המדיני) והליברליזם הרדיקלי (בתחום הכלכלי-חברתי) ניצחו (לצערי הרב) בגדול את הציונות העובדת, ואולם, אני אמוני שלמה, כי המילה האחרונה עוד לא נאמרה! אז מה עניין שמיטה להר-סיני (מה לכל זה ולמצבנו כיום)? עלינו לשוב "אל המקור" (כהגדרתו של צבי שילוח ז"ל), אל מקור ההגות של תנועת העבודה הציונית שהיא-היא המקור של האקטיביזם הציוני האמיתי. צריך לחדש את המחשבה האקטיביסטית של תנועת העבודה ההיסטורית. רק זרם כזה עשוי, עם תחייתו, להיות הכוח הרעיוני והערכי להצלת המדינה והעם. ואם נרצה- אין זו אגדה! ליאון גרשוביץ גבעת הארזים-שלומי