הלב של כולנו..
"תחשות עצב קשה, מאיימת. מועקה חודרת עמוק אל תוך הלב, דמעות מטפסות במעלה הגרון, מלחלחות את העיניים. חוסר אונים משווע מול האוטובוס מהרוטש, השכול המתסכל והמתאבדים השפלים. הרגשת אוהבדן אל מול פניהם החבולות של הפצועים ובהלוויות של 15 הרוגים. בשבוע כזה הכל מתגמד - האיחורים של אברהם גרנט, התשלום לגיא לוי עבור הקפה והעוגה, ההתנדנדות של עופר טלקר בין אנגליה לירושלים. הכל. בשבוע כזה שמים הכל בצד. ככה זה. כי גם הלב קובע לפעמים. אצל כולנו. בשבוע כזה שני שחקנים חיפאים- ואליד באדיר ונג´ואן גרייב - האחד ממכבי השני מהפועל, יעמדו במרכז העניינים. הם בוואדי אינם אשמים בפיגוע הנורא, ולמרות זאת יהיו מי שיטיחו בהם שמות גנאי מעליבים, יזרקו לעברם קללות גזעניות מגעילות, ינסו לגרור אותם לפרובוקציות מכוערות. באדיר וגרייב שניהם ערבים ישראלים, חברים בסגל נבחרת ישראל, שמייצגים בכבוד את המדינה. וגם אותי, אותך, אותנו. את כולנו. בשבוע כזה של טירוף והלם ודם שנשפך ברחובות צריכים כולנו לקוות שדווקא וואליד ונג´ואן יהיו אלה שיבקיעו את שער הניצחון. ואז נרים אותם על הכפיים והשירה "וא-ליד בא-דיר, וא-ליד בא-דיר" או "נג´ואן, נג´ואן, נג´ואן" תהדהד במגרשים. שירה אמיתית, כנה, שבאה מהלב. הלב של כולנו. בשבוע כזה צריכים אוהדי הכדורגל בחיפה לעמוד בפני מבחן בגרות חשוב. האם להצטרף למעגל השנאה, הבורות והאלימות, או לנשוך שפתיים, לעודד את השניים, לא לתת להם להרגיש חלק מאיתנו. מכולנו. בשבוע כזה, שבו נהרגו אנשים כה רבים חפים מפשע, ודווקא בעיר המעורבת, השקטה, השלווה, שבה חיים זה לצד זה בשכנות טובה יהודים וערבים, הספורט הוא מה שמסוגל להחזיר לאנשים את השפיות. יש מכבי והפועל ובית"ר. יש אדומים וירוקים וצהובים וכחולים. כולם אותו דבר. כולנו אותו דבר. מיכאל זריאסקי, רונן כחלון, אינה פרנקל, ריקי חדד, יצחק רינגל, מרה פישמן, רוזליה ריאס, רסים ספיולין, מרק חוטומליאנסקי, ציציליה קוזמין, לאה שטריק, סמיון קאליק, טטיאנה בורובניק, ילנה לומקין, פאינה זביגאילוב. יהי זכרם ברוך." (מתוך: הד הקריות ספורט - "גליץ´ לעצם") מיתו´ש
! (כן, לקח לי הרבה זמן להעתיק את זה..)
"תחשות עצב קשה, מאיימת. מועקה חודרת עמוק אל תוך הלב, דמעות מטפסות במעלה הגרון, מלחלחות את העיניים. חוסר אונים משווע מול האוטובוס מהרוטש, השכול המתסכל והמתאבדים השפלים. הרגשת אוהבדן אל מול פניהם החבולות של הפצועים ובהלוויות של 15 הרוגים. בשבוע כזה הכל מתגמד - האיחורים של אברהם גרנט, התשלום לגיא לוי עבור הקפה והעוגה, ההתנדנדות של עופר טלקר בין אנגליה לירושלים. הכל. בשבוע כזה שמים הכל בצד. ככה זה. כי גם הלב קובע לפעמים. אצל כולנו. בשבוע כזה שני שחקנים חיפאים- ואליד באדיר ונג´ואן גרייב - האחד ממכבי השני מהפועל, יעמדו במרכז העניינים. הם בוואדי אינם אשמים בפיגוע הנורא, ולמרות זאת יהיו מי שיטיחו בהם שמות גנאי מעליבים, יזרקו לעברם קללות גזעניות מגעילות, ינסו לגרור אותם לפרובוקציות מכוערות. באדיר וגרייב שניהם ערבים ישראלים, חברים בסגל נבחרת ישראל, שמייצגים בכבוד את המדינה. וגם אותי, אותך, אותנו. את כולנו. בשבוע כזה של טירוף והלם ודם שנשפך ברחובות צריכים כולנו לקוות שדווקא וואליד ונג´ואן יהיו אלה שיבקיעו את שער הניצחון. ואז נרים אותם על הכפיים והשירה "וא-ליד בא-דיר, וא-ליד בא-דיר" או "נג´ואן, נג´ואן, נג´ואן" תהדהד במגרשים. שירה אמיתית, כנה, שבאה מהלב. הלב של כולנו. בשבוע כזה צריכים אוהדי הכדורגל בחיפה לעמוד בפני מבחן בגרות חשוב. האם להצטרף למעגל השנאה, הבורות והאלימות, או לנשוך שפתיים, לעודד את השניים, לא לתת להם להרגיש חלק מאיתנו. מכולנו. בשבוע כזה, שבו נהרגו אנשים כה רבים חפים מפשע, ודווקא בעיר המעורבת, השקטה, השלווה, שבה חיים זה לצד זה בשכנות טובה יהודים וערבים, הספורט הוא מה שמסוגל להחזיר לאנשים את השפיות. יש מכבי והפועל ובית"ר. יש אדומים וירוקים וצהובים וכחולים. כולם אותו דבר. כולנו אותו דבר. מיכאל זריאסקי, רונן כחלון, אינה פרנקל, ריקי חדד, יצחק רינגל, מרה פישמן, רוזליה ריאס, רסים ספיולין, מרק חוטומליאנסקי, ציציליה קוזמין, לאה שטריק, סמיון קאליק, טטיאנה בורובניק, ילנה לומקין, פאינה זביגאילוב. יהי זכרם ברוך." (מתוך: הד הקריות ספורט - "גליץ´ לעצם") מיתו´ש
! (כן, לקח לי הרבה זמן להעתיק את זה..)
