הכרס של הגבר המצוי - חלק א(מתוך 5)
קיבלתי רשות להביא לכאן משהו מעניין, מצאתי כתבה בנושא הכרס של הגבר המצוי. שלא תחשבו שישבתי להדפיס, לחצתי על הדבק, והופס, עבר לכאן בשלמותו. אני בטוחה שיהיו לכתבה זו הרבה תגובות לכאן ולכאן. כדאי לקרוא, למרות אורכה של הכתבה. הערה: נכתב באופן משותף ע"י 2 אנשים. גבר ואישה. אייל להב, וסו-יאן .מניפסט: "הכרס של הזכר: השוואת תנאים" הקדמה, והבהרה: החיבור הקצר הזה נכתב במקור: לגברים בלבד. אבל הוא לא רק. הוא נכתב ע"י גבר, בשנות השלושים לחייו, נועד לגברים בכל זמן, גיל, וסטאטוס הוא תוצר של השקפת עולם אישית, והוא סובייקטיבי לחלוטין. כותב שורות אלה סבור, שיש מערכת ערכים שלמה, שמבוססת על שיפוט ערכי שונה לגמרי: בייחס שהחברה נותנת לגבר שמזניח את עצמו, לעומת אישה שעושה כן. החיבור נכתב מנקודת מבט גברית לחלוטין, עוסקת כפי שנאמר כמעט אך ורק בגברים, משום שלטעמי, הנושא הזה כמעט ואיננו קיים כלל, ואם כן, בסלחנות, ועובר מייד לסדר היום. כמובן שגם נשים יכולות לקרוא כאן, ומין הסתם להסכים עם התוכן הרבה יותר מאשר הגברים. אלה, ברובם, עלולים מאוד לא לאהוב, לא את התוכן, ולא את הנימה. האמת ? לא כל כך איכפת לי. מישהו צריך לקום פעם ולהגיד את הדברים הבאים. ועדיף שגבר יעשה את זה. אני סבור שהחינוך מוטה לכך כבר מגיל אפס, אולי אפילו לפני: אישה צריכה להיות יפה, גבר צריך להיות חכם. נגד הכרת היסוד הנ"ל אף אחד כבר לא יוכל לעשות שום דבר שלא נעשה עד היום. אבל "לעובדת החיים הקדמונית" הזאת יש כמה תוצרי לוואי, שהנם בלתי נסבלים, לטעמי. חלקם לפחות. במוסף קטן של אחד העיתונים, ב"מדריך לבנים" היה כתוב: "זה מתחיל סתם ככה, ביום בהיר אחד, אי שם במחצית השנייה של שנות ה-20 שלכם. בארוחת צהרים משפחתית אתם מעיפים מבט אקראי לעבר הכרס המשתפלת של אבא והדוד, ואחר כך מזהים אצלכם התחלה של צמיגון קטן, כמעט בלתי מורגש, באזור המותן. שימו לב לשלט האזהרה: הגעתם לצומת מרכזי בחיים – ההחלטה שתיקחו עכשיו תשפיע על אורח חייכם עד יומכם האחרון. בכיוון אחד – אתם מחליטים להתעלם מהצמיגון ולחיות באושר חייכני ועגלגל כמו האבא והדוד. יופי לכם. בכיוון השני – אתם מחליטים לעשות הכל כדי לא להיות שמנמנים ושעירים בגיל 50. מזל טוב, אתם מה שנקרא "גברים חדשים". נולדתם לסבול" (רן בן-נון) בהמשך מפורטת רשימה אינפורמטיבית של מכוני יופי וטיפולי יופי למיניהם למין הזכרי המקופח בתחום זה. הנושא הזה מקומם אותי כבר זמן רב. משני כיוונים הפוכים: בו זמנית. למשל מתי קראתם לאחרונה מה שכתוב על כל תכשירי הפינוק, החפיפה, הניקיון והרחצה ? אליבא דחברות הקוסמטיקה, האופנה, הניקיון והאסתטיקה : הזכרים עדיין במערות, מטונפים, מסריחים: בהמות השייכות כנראה לעולם קדום אפל ונשכח. עובדה: כמעט על כל תכשירי הטיפוח, הכיתוב הוא בלשון: נקבה. למה ? ככה. והתמונות על המוצרים ? של נשים כמובן. אף פעם לא של גברים. למה ? ככה. פעם ב10 שנים מוציאים איזה מוצר טיפוח "ייחודי" לגברים. זה בשביל "האלה שצריכים לסבול" "הגברים החדשים". ובמה זה בא לידי ביטוי ? בזה שהריח הרבה יותר כבד, מסיבי, והאריזה תמיד תהיה בצבעים כהים. לרוב שחור או אפור. כשמדובר במוצרי גילוח זה יהיה לרוב מלווה בגרפיקה מאוד אנמית, קשוחה, לעיתים עם איזה פס כסף מתכתי. עיצוב גיאומטרי יבש. וכהה. תמיד כהה. (אמנם "חדשים" אבל עדיין גברים, לא ?) יש כמובן גם מגוון של ריחות. יש ריחות "נשיים" ויש ריחות "גבריים", מי קבע ? אין לי מושג. אבל אישה יכולה להזליף על עצמה בושם "גברי" בכייף. גבר יזליף בושם נשי ? שרק יעז. למה ? ככה. בזה שיש משהוא מעוות מהיסוד בתפיסה המינית המערבית, אין שום חדש. אבל מה שאני בא להגיד הוא: שעיוות, יהא אשר יהא, יש לו מחיר, ומכיוון שאין ואקום בשום מקום: עיוות מכיוון אחד, חייב "להתאזן" ע"י עיוות בצד השני. הטבע שואף כל הזמן לאיזון. ולכן עיוות מסוג אחד תמיד יגבה את המחיר ע"י עיוות הופכי לו מהצד השני. לכן גברים מרשים לעצמם לגדל כרס. לכן נשים מרשות להן. הייתה לי אקסית, חתיכה אמיתית ע"פ כל קריטריון, שהייתה נוהגת לספר לי הרבה זמן אחרי שנפרדנו,כאקסים, על גברים אחרים שהיא יוצאת איתם, ושאינה "מוכנה להתפשר": "אתה רוצה לעצמך אישה יפה וחטובה, יופי לך, גם החטובה שלצידך רוצה חטוב ויפה לצידה, אז למה אני לא מגדלת כרס ואתה מרשה לעצמך ?" היום בתחילת שנות הארבעים לחייה, היא התחילה לדבר "אחרת"...: "תראה אייל, גבר שמתקרב לשנות הארבעים בחייו, ועוד יותר 50, אין מה לעשות, זה אומר כרס לרוב, קרחת, ועוד כל מיני דברים, אבל בגילאים האלה אתה לומד, לתת חשיבות, ודגש, לדברים חשובים יותר". זה חתיכת משפט לא פשוט. משפט שצריך עיון. הוא לא פשוט המשפט הזה, כי הוא מביא איתו, כמויות עצומות של ניסיון חיים, לרוב נכון, שהוכיח את עצמו.
קיבלתי רשות להביא לכאן משהו מעניין, מצאתי כתבה בנושא הכרס של הגבר המצוי. שלא תחשבו שישבתי להדפיס, לחצתי על הדבק, והופס, עבר לכאן בשלמותו. אני בטוחה שיהיו לכתבה זו הרבה תגובות לכאן ולכאן. כדאי לקרוא, למרות אורכה של הכתבה. הערה: נכתב באופן משותף ע"י 2 אנשים. גבר ואישה. אייל להב, וסו-יאן .מניפסט: "הכרס של הזכר: השוואת תנאים" הקדמה, והבהרה: החיבור הקצר הזה נכתב במקור: לגברים בלבד. אבל הוא לא רק. הוא נכתב ע"י גבר, בשנות השלושים לחייו, נועד לגברים בכל זמן, גיל, וסטאטוס הוא תוצר של השקפת עולם אישית, והוא סובייקטיבי לחלוטין. כותב שורות אלה סבור, שיש מערכת ערכים שלמה, שמבוססת על שיפוט ערכי שונה לגמרי: בייחס שהחברה נותנת לגבר שמזניח את עצמו, לעומת אישה שעושה כן. החיבור נכתב מנקודת מבט גברית לחלוטין, עוסקת כפי שנאמר כמעט אך ורק בגברים, משום שלטעמי, הנושא הזה כמעט ואיננו קיים כלל, ואם כן, בסלחנות, ועובר מייד לסדר היום. כמובן שגם נשים יכולות לקרוא כאן, ומין הסתם להסכים עם התוכן הרבה יותר מאשר הגברים. אלה, ברובם, עלולים מאוד לא לאהוב, לא את התוכן, ולא את הנימה. האמת ? לא כל כך איכפת לי. מישהו צריך לקום פעם ולהגיד את הדברים הבאים. ועדיף שגבר יעשה את זה. אני סבור שהחינוך מוטה לכך כבר מגיל אפס, אולי אפילו לפני: אישה צריכה להיות יפה, גבר צריך להיות חכם. נגד הכרת היסוד הנ"ל אף אחד כבר לא יוכל לעשות שום דבר שלא נעשה עד היום. אבל "לעובדת החיים הקדמונית" הזאת יש כמה תוצרי לוואי, שהנם בלתי נסבלים, לטעמי. חלקם לפחות. במוסף קטן של אחד העיתונים, ב"מדריך לבנים" היה כתוב: "זה מתחיל סתם ככה, ביום בהיר אחד, אי שם במחצית השנייה של שנות ה-20 שלכם. בארוחת צהרים משפחתית אתם מעיפים מבט אקראי לעבר הכרס המשתפלת של אבא והדוד, ואחר כך מזהים אצלכם התחלה של צמיגון קטן, כמעט בלתי מורגש, באזור המותן. שימו לב לשלט האזהרה: הגעתם לצומת מרכזי בחיים – ההחלטה שתיקחו עכשיו תשפיע על אורח חייכם עד יומכם האחרון. בכיוון אחד – אתם מחליטים להתעלם מהצמיגון ולחיות באושר חייכני ועגלגל כמו האבא והדוד. יופי לכם. בכיוון השני – אתם מחליטים לעשות הכל כדי לא להיות שמנמנים ושעירים בגיל 50. מזל טוב, אתם מה שנקרא "גברים חדשים". נולדתם לסבול" (רן בן-נון) בהמשך מפורטת רשימה אינפורמטיבית של מכוני יופי וטיפולי יופי למיניהם למין הזכרי המקופח בתחום זה. הנושא הזה מקומם אותי כבר זמן רב. משני כיוונים הפוכים: בו זמנית. למשל מתי קראתם לאחרונה מה שכתוב על כל תכשירי הפינוק, החפיפה, הניקיון והרחצה ? אליבא דחברות הקוסמטיקה, האופנה, הניקיון והאסתטיקה : הזכרים עדיין במערות, מטונפים, מסריחים: בהמות השייכות כנראה לעולם קדום אפל ונשכח. עובדה: כמעט על כל תכשירי הטיפוח, הכיתוב הוא בלשון: נקבה. למה ? ככה. והתמונות על המוצרים ? של נשים כמובן. אף פעם לא של גברים. למה ? ככה. פעם ב10 שנים מוציאים איזה מוצר טיפוח "ייחודי" לגברים. זה בשביל "האלה שצריכים לסבול" "הגברים החדשים". ובמה זה בא לידי ביטוי ? בזה שהריח הרבה יותר כבד, מסיבי, והאריזה תמיד תהיה בצבעים כהים. לרוב שחור או אפור. כשמדובר במוצרי גילוח זה יהיה לרוב מלווה בגרפיקה מאוד אנמית, קשוחה, לעיתים עם איזה פס כסף מתכתי. עיצוב גיאומטרי יבש. וכהה. תמיד כהה. (אמנם "חדשים" אבל עדיין גברים, לא ?) יש כמובן גם מגוון של ריחות. יש ריחות "נשיים" ויש ריחות "גבריים", מי קבע ? אין לי מושג. אבל אישה יכולה להזליף על עצמה בושם "גברי" בכייף. גבר יזליף בושם נשי ? שרק יעז. למה ? ככה. בזה שיש משהוא מעוות מהיסוד בתפיסה המינית המערבית, אין שום חדש. אבל מה שאני בא להגיד הוא: שעיוות, יהא אשר יהא, יש לו מחיר, ומכיוון שאין ואקום בשום מקום: עיוות מכיוון אחד, חייב "להתאזן" ע"י עיוות בצד השני. הטבע שואף כל הזמן לאיזון. ולכן עיוות מסוג אחד תמיד יגבה את המחיר ע"י עיוות הופכי לו מהצד השני. לכן גברים מרשים לעצמם לגדל כרס. לכן נשים מרשות להן. הייתה לי אקסית, חתיכה אמיתית ע"פ כל קריטריון, שהייתה נוהגת לספר לי הרבה זמן אחרי שנפרדנו,כאקסים, על גברים אחרים שהיא יוצאת איתם, ושאינה "מוכנה להתפשר": "אתה רוצה לעצמך אישה יפה וחטובה, יופי לך, גם החטובה שלצידך רוצה חטוב ויפה לצידה, אז למה אני לא מגדלת כרס ואתה מרשה לעצמך ?" היום בתחילת שנות הארבעים לחייה, היא התחילה לדבר "אחרת"...: "תראה אייל, גבר שמתקרב לשנות הארבעים בחייו, ועוד יותר 50, אין מה לעשות, זה אומר כרס לרוב, קרחת, ועוד כל מיני דברים, אבל בגילאים האלה אתה לומד, לתת חשיבות, ודגש, לדברים חשובים יותר". זה חתיכת משפט לא פשוט. משפט שצריך עיון. הוא לא פשוט המשפט הזה, כי הוא מביא איתו, כמויות עצומות של ניסיון חיים, לרוב נכון, שהוכיח את עצמו.
