הכרזת פיפי באמצע נסיעה גיל שנתיים (שאלת התנהגות, לא "תפעול")

lahadam

New member
הכרזת פיפי באמצע נסיעה גיל שנתיים (שאלת התנהגות, לא "תפעול")

ביתי בת שנתיים וחודשיים, גמולה 100% כבר חצי שנה .
היא שולטת לגמרי, ומודיעה כשהיא צריכה פיפי או קקי.
בדיוק לפי הספר, גיל שנתיים נותן את אותותיו, והיא כרגע מנסה להראות לנו מי שולט פה בבית.
היא גילתה בדיוק איך להזכיר לנו שהיא במושב האחורי, ובאמצע נסיעה באוטו היא מודיעה שצריכה פיפי או קקי.
בהתחלה אמרנו לה "חכי, עוד מעט מגיעים" וכו'. הרבה פעמים זה בכלל לא היה צורך אמיתי והיא שכחה מזה.
אבל בגלל שלפעמים זה כן אמיתי, ואנחנו גם לא רוצים לשדר לה שזה מסר שאנחנו אוהבים להתעלם ממנו, אז החלטנו שפשוט לא נעשה מזה עניין ונעצור כשאפשר, נשלוף סיר וניתן לה לעשות מה שהיא צריכה.
עכשיו מגיע החורף והגשם וזה הרבה יותר מסובך.
מה עושים?
(אני בטוחה שפה לא תייעצו לי לשים לה חיתול בנסיעה... כי גם את זה הציעו לי כבר)
 

regvuv1

New member
לנו גשם לא מפריע...

אנחנו גם מעדיפים לא לשלוף סיר, אלא ללמד את הילדים לכרוע בחוץ (או כשאנחנו מחזיקים באוויר) ולעשות כל מה שהם צריכים, חוסך לטעמי הרבה בעיות בהמשך, כשנמצאים במקום בלי שירותים בגיל קצת יותר מבוגר. לא הבנתי מה הבעיה עם גשם או קור - אפשר להחזיק מטריה מעליה ועם כל הכבוד לקור הישראלי, כל מה שנחשף זה הישבן והפות לכמה רגעים, אולי כמה דקות, לא משהו שעלול להוות סכנה בריאותית... כבר השתנתי, ואף יותר, בחוץ במינוס ארבע מעלות ואפילו לא התקרר לי הישבן. מ. מ נראה לי חבל לשנות מנהגים שעבדתם עליהם כל כך קשה, ולדעתי הם כל כך נכונים - להקשיב לה ולגוף שלה, בכל תנאי וגם בזמן הנסיעה, רק בגלל שקצת קר או קצת גשום. לה עדיין יש פיפי, או קקי, וממש לא חשוב מבחינתה האם זה נוח להורים או לא נוח להם לעצור כרגע. וכל הכבוד שסירבתם להקשיב לעצות לגבי חיתול
 

lahadam

New member
אני לא מצליחה למקד את השאלה שלי :(

מה ש"מפריע" לי הוא לא לעצור עוד פעם-פעמיים.
אני מוטרדת מהצורך שלה להפעיל אותנו.
כמה זה בטווח ההתפתחות התקינה לגילה וכמה זה בעיית התנהגות? ואם זה התנהגותי, איך אני יכולה לתעל את זה למקומות פחות מקשים.
&nbsp
חזרנו להשתמש בסיר כי אחרת היא מתעקשת להשתין בעמידה (כמו אחיה), ואת הסיר היא ממש אוהבת.
מדובר פה על דעתנית מדופלמת.
&nbsp
כן, כמעט התעלפתי מהעיצה לגבי החיתול.....
 
ילדים לא מפעילים אותנו

ילדים תמיד עושים בעד עצמם ואף פעם לא נגדנו. ברגע שנקודת המבט הזו התיישבה לי התחלתי להבין שאף פעם אין באמת מאבק איתם, אלא בדיוק ההיפך, כל פעם שאני חושבת שהם עושים לי, מפעילים אותי וכו' אז מתחיל באלגן.
במצב כזה הייתי פשוט מקבלת את מה שהיא אומרת " וואו את ממש ממש צריכה פיפי"
ואז מכוונת קצת "אנחנו נגיע לבית של סבתא ונרוץ מהר מהר לעשות.
אלא אם נראה לי שבאמת היא צריכה ואז אני אעצור בצד.
אבל בגדול הרעיון הזה הוא לכל דבר.
הם לא מפעילים אותנו, בודקים אותנו, או כל דבר אחר, הם תמיד עושים בעדם ולעולם לא נגדנו.
 
להגיד שהילד מפעיל את ההורה זה לא להגיד שהילד עושה נגד ההורה

יש דברים שהילדים עושים ש"לוחצים לנו על כפתורים". נכון, זה לא כל כך טוב, וכדאי להיות בנוכחות ובמודעות ולנטרל את הכפתורים שלנו כמה שיותר (ולא רק מול הילדים כמובן).
יש ילדים שכשהם רואים שהם מצליחים "ללחוץ" להורה על ה"כפתור", כלומר להפעיל את ההורה, זה מוצא חן בעיניהם, והם ירצו לעשות את זה שוב ושוב. זה לא אומר שהילד רע, או שהוא עושה דווקא, או שהוא עושה נגד. אבל בהחלט כן בכוונה. יש ילדים שנעים להם לראות שהם יכולים להפעיל את אמא (שאמורה להיות הגדולה והחזקה), שיש להם כוח, שיש להם שליטה. זה לגמרי בעדם ולא נגד ההורה, בזה אני מסכימה אותך. אבל הם בהחלט כן מפעילים ובודקים אותנו. אוהו, ועוד איך

בעיניי השאיפה היא לשים לב ל"כפתורים" שלנו, ולפעול תמיד במודעות ובחירה ולא מתוך אוטומט של "כפתור שנלחץ". רמה טובה של מודעות כזאת ביום-יום יכולה למנוע (וגם לפתור) את כל הסיפור.
אבל כולנו בני אדם... וכפתורים תמיד יילחצו
 
אנחנו פשוט לא נסכים

ומה שאת קוראת לו כפתור אני קוראת לו צורך ואם יש לי צורך שלא מלא אז זה לא כי הילד שלי עשה משהו זה כי לי חסר משהו שאני צריכה לבדוק איך למלא.
ההנחה שילד מפעיל אותי מעמידה אותי מולו או מתחתיו, זה רחוק מלהיות המצב. הילד פשוט עושה מה שממלא לו את הצורך בצורה הכי מהירה שהוא מכיר. הוא לא מפעיל אותנו הוא ממלא את הצורך שלו.
 
קודם כל זה בסדר גמור לא להסכים


שנית, יכול להיות שחוסר ההסכמה בינינו קטן ממה שנדמה, כי גם אני רואה את זה כניסיון של הילד למלא צורך שלו. ואני ממש לא חושבת שההנחה שילד מפעיל אותי מעמידה אותי מולו או מתחתיו. גם אנשים אחרים בחיי יכולים להפעיל אותי, אלא שאצל ילדים יש לעתים צורך הרבה יותר חריף בכוח ובשליטה. אמנם בסגנון ההורות הנפוץ פה בפורום אנחנו משתדלים להתייחס לילדים בכבוד ולהעצים אותם, ולא להיות דיקטטורים מולם, אבל עדיין ילד קטן לעתים קרובות רוצה לקבוע מעבר למה שהוא יכול בפועל (לא רק כי ההורים מתנגדים. ילד יכול למשל לרצות שהשמש תזרח בלילה או בעיצומה של סופת שלג
), וההתמודדות הזאת יכולה להיות מאוד לא פשוטה עבורו. ואז, אם הוא רואה שאמא "קופצת באוטומט" כתגובה להתנהגות מסוימת, ושזה חוזר על עצמו, הוא מקבל מזה תחושה של כוח שממלאת לו צורך - ומכאן קצרה הדרך לחזרה מכוונת על אותה התנהגות.
אגב, מה שאת קוראת לו צורך שלא מלא זה לא מה שאני קוראת כפתור, אבל זה לא כ"כ משנה.
 
גם שלנו באותו מצב בדיוק

וגם היא 'מנכלית' קטנה. ואני פותרת את הדילמה (קצת בהשראת הספר 'איך לדבר') בפרשנות משלי לוויכוח בניכם- אני אומרת לעצמי שהחיים שלה מלאים בחוסר שליטה. כל הזמן מחליטים בשבילה מה ומתי לאכול ולישון ולאן ללכת וכו'. אז ככל שניתן מבחינתי לאפשר לה לקחת את המושכות, אני מפרגנת, בעיקר אם נוצר 'אישיו'.
אז וודאי שכולכם מכירים את השיטה של להציע אלטרנטיבה (במקום: את חייבת לשים מכנסייםהציע לבחור מבין 2זוגות). הנושא של שיקוף רגשות גם הוא חשוב אבל אני מרגישה ששלי עדיין לא בשלב הזה "זה בטח מעצבן שאי אפשר ללכת לגן עירומים, וגורם לך תסכול..?"
בקיצור, אנחנו עוצרים, ומיד. ב(הרבה) מצבים אחרים אני דורשת ממנה לעצור כשאני מבקשת, ומיד.
 
אני רואה את זה ממש כמוך (לא הסברתי את עצמי כ"כ טוב

דווקא לא אופייני לי)

יש ילדים שיש להם יותר עניין עם זה
הקטן שלי כל היום בודק איפה השליטה שלו מתחילה ונגמרת
ויש לו קטע קשה מאוד שהוא רוצה דבר והיפוכו
בהתחלה זה היה מפעיל אותי חבל על הזמן (במובן של - זורק אותי לדפוס של תגובות אוטומטיות)
למדתי לעצור - את עצמי - ומיד
אבל זה לא פשוט, מחייב הרבה אצבע על הדופק...
 
למעלה