השמש בהתגלמותה
New member
הכל...../images/Emo25.gif
והנה, מעל תה צמחים אמנם, ולא קפה, ובעצם גם זה כבר נגמר מזמן, אני בבדידות שתקנית במיוחד. הלילה נותן אותותיו בכל: בגופי- אותו גוף צמא למגע אוהב, לאהבה, לתשוקה סוחפת הלאה, אל מחוץ לאמת... בביתי- אותו בית שאני כל כך רוצה לחמוק ממנו, ולהגיע אליו, אל מי שאולי יעניק לי מגע אמיתי שישכיח אמת. אותו בית שמלא בצללים וחושך, בשתיקה ושקט של בית קברות טיפוסי. ברוח- אותה רוח שהפסיקה לנפנף וילונות, אותה אחת שנרגעה באיזושהי דממה משל עצמה. אבל לא הלילה מפחיד אותי, באמת שלא. טוב, בערך. אני מפחדת יותר מהבדידות ששולחת ידיים לכל חלקה פנויה, מזמינה אותי אליה. אני מפחדת להישאר בחיקה, ולהמשיך לבכות. כי אני מול סרט, וזה עצוב. ואני בוכה בכי אמיתי, עם רעידות, לא רק דמעות. והאמת היא שאני בוכה בגללי, לא בגלל הסרט. אני בוכה בגללו. והאמת היא...שאני לא רוצה לבכות. או שכן... מדמיינת איך הוא שוב ינשק אותי, יבטיח שיהיה לי טוב. מוכנה לתת הכל, לגמרי הכל, בלי היסוס, רק שזה יקרה. שיקרה באמת. ושלא תהיה שום אמת. עייפה כבר, נפשית בעיקר. עייפה מלעבוד על עצמי, מלתקן את עצמי. עייפה מלרפא את כל הטעויות שלי. ממשיכה לאהוב בלי שהוא ידע. בינתיים. אהבה טורפת ומכלה, מעניקה כוחות ושואבת אותם בחזרה. אהבה. הרי ניסיתי למצוא. והוא תקוע שם, באותו מקום בפנים, המקום שבנה לעצמו כשעוד לא הייתי לגמרי שבויה שלו, לפחות לא במודע. ואני זורקת לכיוונו את מעט הכוחות שנשארו לי, יודעת שאני יכולה לקבל כ"כ הרבה. בלי לדעת מה ואיך, אחרי שהתעייפתי גם מעצמי, אני שוחה לעברו, מנסה להגיע ליבשה, מתוך אוקינוס הבדידות הזה. ביום ראשון שוב אתקשר. והדבר היחיד שאני באמת מוכנה לתת למענו הכל, לגמרי הכל, הוא נשיקה שלו. אני מוכנה, באמת מוכנה להקריב, להתחיל את כל העבודה הקשה מהתחלה, רק אם אזכה לעוד כמה רגעים איתו. רגעים קטנים- גדולים, בהם אני אהיה היחידה, בהם השמש תשקע עלינו, תציף הכל בלילה, בהם אשכח מי זאת אני, בהם העיניים שלי יהיו עצומות, פשוט כי האושר הזה מוגזם.
והנה, מעל תה צמחים אמנם, ולא קפה, ובעצם גם זה כבר נגמר מזמן, אני בבדידות שתקנית במיוחד. הלילה נותן אותותיו בכל: בגופי- אותו גוף צמא למגע אוהב, לאהבה, לתשוקה סוחפת הלאה, אל מחוץ לאמת... בביתי- אותו בית שאני כל כך רוצה לחמוק ממנו, ולהגיע אליו, אל מי שאולי יעניק לי מגע אמיתי שישכיח אמת. אותו בית שמלא בצללים וחושך, בשתיקה ושקט של בית קברות טיפוסי. ברוח- אותה רוח שהפסיקה לנפנף וילונות, אותה אחת שנרגעה באיזושהי דממה משל עצמה. אבל לא הלילה מפחיד אותי, באמת שלא. טוב, בערך. אני מפחדת יותר מהבדידות ששולחת ידיים לכל חלקה פנויה, מזמינה אותי אליה. אני מפחדת להישאר בחיקה, ולהמשיך לבכות. כי אני מול סרט, וזה עצוב. ואני בוכה בכי אמיתי, עם רעידות, לא רק דמעות. והאמת היא שאני בוכה בגללי, לא בגלל הסרט. אני בוכה בגללו. והאמת היא...שאני לא רוצה לבכות. או שכן... מדמיינת איך הוא שוב ינשק אותי, יבטיח שיהיה לי טוב. מוכנה לתת הכל, לגמרי הכל, בלי היסוס, רק שזה יקרה. שיקרה באמת. ושלא תהיה שום אמת. עייפה כבר, נפשית בעיקר. עייפה מלעבוד על עצמי, מלתקן את עצמי. עייפה מלרפא את כל הטעויות שלי. ממשיכה לאהוב בלי שהוא ידע. בינתיים. אהבה טורפת ומכלה, מעניקה כוחות ושואבת אותם בחזרה. אהבה. הרי ניסיתי למצוא. והוא תקוע שם, באותו מקום בפנים, המקום שבנה לעצמו כשעוד לא הייתי לגמרי שבויה שלו, לפחות לא במודע. ואני זורקת לכיוונו את מעט הכוחות שנשארו לי, יודעת שאני יכולה לקבל כ"כ הרבה. בלי לדעת מה ואיך, אחרי שהתעייפתי גם מעצמי, אני שוחה לעברו, מנסה להגיע ליבשה, מתוך אוקינוס הבדידות הזה. ביום ראשון שוב אתקשר. והדבר היחיד שאני באמת מוכנה לתת למענו הכל, לגמרי הכל, הוא נשיקה שלו. אני מוכנה, באמת מוכנה להקריב, להתחיל את כל העבודה הקשה מהתחלה, רק אם אזכה לעוד כמה רגעים איתו. רגעים קטנים- גדולים, בהם אני אהיה היחידה, בהם השמש תשקע עלינו, תציף הכל בלילה, בהם אשכח מי זאת אני, בהם העיניים שלי יהיו עצומות, פשוט כי האושר הזה מוגזם.
