הכל כל כך קל
תסתכלו באטרף.. כל בן אדם שני חושב שהוא איזה עילוי. כמעט בכל פרופיל יש איזה רשימת סטנדרטים מינימלית. הרצון לקשר הפך למצרך, ממש כמו מכונית, בית וכל סמל סטטוס אחר. וככזה, אנשים מחפשים את הטוב ביותר. לכן גם אחרי שכבר מכירים מישהו ומתחילים לצאת איתו - רובנו ממשיך להיכנס לאתרי/אפליקציות היכרויות. איפה שמים את הגבול? מתי "מספיק" ניהיה מספיק? ולמה שנסתפק במספיק כשאולי אפשר יותר?
ולפעמים יש את אלה שכבר רואים את האחר כאובייקט ולא כבן אדם. כל אובייקט והמאפיינים שלו(גיל, מראה וכך הלאה) והתכונות שלו. ממש כמו מכונות(ע"ע "מה מחפש?"). כשכל כך פשוט להכיר אנשים חדשים הגיוני שזה מה שיקרה. הרגש נעלם והתחלף בחיפוש מפגר אחרי משהו לא קיים. ובגלל זה אין להם בעיה "למחוק" את אותו אוביקט לא משנה מה הם עברו איתו.
יתכן שעצם העובדה ש"עולם ההיכרויות" הפך להיות כל כך נגיש ופשוט, היא מה שגורמת לנו לא להעריך גם כשאנחנו כבר מוצאים משהו.
תסתכלו באטרף.. כל בן אדם שני חושב שהוא איזה עילוי. כמעט בכל פרופיל יש איזה רשימת סטנדרטים מינימלית. הרצון לקשר הפך למצרך, ממש כמו מכונית, בית וכל סמל סטטוס אחר. וככזה, אנשים מחפשים את הטוב ביותר. לכן גם אחרי שכבר מכירים מישהו ומתחילים לצאת איתו - רובנו ממשיך להיכנס לאתרי/אפליקציות היכרויות. איפה שמים את הגבול? מתי "מספיק" ניהיה מספיק? ולמה שנסתפק במספיק כשאולי אפשר יותר?
ולפעמים יש את אלה שכבר רואים את האחר כאובייקט ולא כבן אדם. כל אובייקט והמאפיינים שלו(גיל, מראה וכך הלאה) והתכונות שלו. ממש כמו מכונות(ע"ע "מה מחפש?"). כשכל כך פשוט להכיר אנשים חדשים הגיוני שזה מה שיקרה. הרגש נעלם והתחלף בחיפוש מפגר אחרי משהו לא קיים. ובגלל זה אין להם בעיה "למחוק" את אותו אוביקט לא משנה מה הם עברו איתו.
יתכן שעצם העובדה ש"עולם ההיכרויות" הפך להיות כל כך נגיש ופשוט, היא מה שגורמת לנו לא להעריך גם כשאנחנו כבר מוצאים משהו.
