הכל היה פשוט

ForbiddenSoul

New member
הכל היה פשוט

עד שקורבוס חזר עם שם שונה. קסם, שלדים, מעבר בזמן, מכשפות, אלים וקדמונים, כל אלו היו רק לאגדות, רק לסיפורי לילה כדי להפחיד ילדות קטנות, ובכל זאת כל זה קיים, כל זה אמת! ראיתי את העתיד, ראיתי את התקופה ללא השמש, תקופה שהתקווה שם כל-כך קטנה ואל סף מוות ושבירה. אך נראה שהצלחתי בכף ידי להפיל רשע שלקח את העיר הבירה, דם ועצמות במאות עבר דרכי אך לא נשאר כדי לספר על כך דבר, זעמי לבד ניקה את העיר משורש הרשע, זעמי לבד הוא מקור הישואה! אך לבסוף, אחרי שניקיתי את דרכי אל כיוון "הנשק", מצאתי אותם שם - במקום הרוס, פצועים וחסרי ישע אך מוכנים למסע, ולמרות שיכולתי להשבע שראיתי את המעופפת המשוגעת מתפרצת לתוך המעגל, כנראה שהמכה שהיא קיבלה בראש כשהיא ניסתה להיות מהירה ממני לקח לה מעט מן השפיות שעוד נותרה לה, אך זה לא חשוב כעת מכיוון שהיא לא הצליחה כנראה, היא לבטח נשארה מאחור, מכיוון שהיא לא היתה פה כשהקסם נגמר, וכשהקסם נגמר מצאתי את עצמי חזרה בתקופת השמש, השמש הבוהקת והמאירה, האוויר חמים ונעים, הכל נראה כל-כך רגוע ולא מודע לסכנה שעוד עורבת לו, לוקס חזר לזהור וזה אומר דבר אחד - אנחנו במקום הנכון וכנראה גם בזמן הנכון! יש המון לעשות, המון לכלוך לנקות, וערים לטהר. הדרום צריך לאחד איתי כוחות ולעמוד לצידי בקרב מול הרשע העולה! ידי תניף את האשבז רחוק מהמושב שהוא חושב על לקחת, ידי תניף את ראשו על מחוץ לצווארו, ידי תפיל את הרשע ותחזיר לכולם את האור! -באסטון רילה.
 

Serpent Axis

New member
הכל היה כואב

אני מרים את עצמי מהדשא במאמץ ונשען כפוף מעט על המטה שלי. פצעים, חבלות, טינופת ובנוסף לזה גם כאב גב - אולי אני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל המסעות בזמן האלה. באסטון שוב ניפח את החזה ואין לי שום ספק שהוא חושב איך לספר את מעללי הגבורה החדשים שלו כך שייצא שהוא הפיל משטר אפל וכיסח משמר של לפחות מאתיים איש לגמרי לבדו. בעוד כמה חודשים הוא גם יוסיף לזה פרטים חדשים: הוא התגבר על מכשפה מסוכנת, רדף אחרי נערה בעלת מהירות על אנושית והיכולת להחזיר את הזמן אחורנית ברחבי כל הרפובליקה, דרבן אותה בכריזמה הטבעית שלו להחזיר את הזמן ואז רק באמצעות כוחו האדיר הצליחה הנערה להחזיר את הזמן אחורנית... זה מטריד אותי, אולי בלי סיבה, שהגענו לקרחת יער כלשהי. אני לא מומחה למסע בזמן ואני לא מתלונן כל עוד הנרי יפסיק לבהות בי ולהכריז שדורקאן חזר, למה הוא חושב שאנ- אה, האור חזר. אני מסתכל אל רדן ומנסה לנחש מתי ובאיזו תכיפות אני אתחיל לשמוע כינויים כמו "גחלילית". ילד חצוף, אבל מועיל. נראה שבלי כוונה הוא הציל את כולנו. אני עדיין קצת בהלם מהקטע הזה. הנה היינו, בהיכל שבו עמדו המפלצת שהרגה את בר הברברי ופטאס הלוחם. היא עמדה ביחד עם פטאס שהיה מת מהלך. בלוויתם שני... יצורים גדולים עם גרזנים. כולם לפקודת איזשהו שליט מקומי שצחק עלינו מהקצה השני של ההיכל. ניסיתי לגרש את האלמתים מעלינו, לחסוך לנו אותם. משהו שאב את האור שלי לתוך כדור באמצע איזו בריכה גועשת. זה היה הזמן לסגת עבורי, אולי הרחק מההיכל אני אצליח לגרש משהו, חשבתי לעצמי. אבל רדן זינק קדימה - נער קטן וכחוש - והגיע איכשהו לכדור הזה. אני נשבע שראיתי אותו מחליק ומתנדנד כהולך למעוד וליפול הוא נפל - על הכדור, ניתץ אותו והפך את הקערה על פיה. המפלצות התמוטטו, השליט נכנס לטראומה ופטאס לרגע אחד חזר לעצמו. זה מפחיד, מטריד וזוועתי לחלוטין לראות את האור האחרון גווע בעיניו של אדם שהכרת לפני עשרות שנים - במיוחד כשהוא היה אמור להיות מת לאורך כל הזמן הזה.
 

דרגורן

New member
מיומנה של קנדרה/קנדריק

בוהק קסם המעבר בזמן נמוג, ואני מתחילה להרגיש חום. האויר מחניק, והאור מסמא עיניים בעוצמתו. אני נאנקת, נופלת לכיוון העץ הקרוב, מנסה לראות מבין האצבעות בעודי חוסמת את קרני ה... שמש. אני מתיישבת, רגועה קצת יותר - עכשיו כשהאור כבר לא מעוור אותי. מה אני עושה פה? שנים לפני שנולדתי. כל עולמי הפסיק להתקיים, או שמא "עוד לא התקיים"? אני לא מצליח לעצור את הדמעות. סאיורי, אמא, עד שסוף סוף הרגשתי שאני מתחילה להתקרב אליך יותר, שאני מתחילה להבין מי את – ארבעת הזרים הללו קרעו אותי ממך, ומהזמן שלנו. אני מגניבה מבט לעבר הרביעיה: רדן – ילדון, הוא אולי באזור הגיל שלי, אבל מתנהג כאילו הוא הרגע התחיל ללכת ולדבר. באסטון – אני באמת מתפעלת כל פעם מחדש, איך אני יכולה להעריך מישהו לפי הופעתו החיצונית, ואז הוא פותח את הפה, ואני מבינה שהמצב חמור עוד יותר ממה שחשבתי. יום יבוא, והוא יראה את עצמו במראה, וימות מרעב – מכוון שלא יצליחו להזיז אותו ממנה לוקאס – עושה רושם שבאמת אכפת לו, למרות שאני מקבלת את התחושה שאולי אכפת לו בצורה קצת "מוזרה"... הנרי - צר לי על שהייתי צריכה להונות אותו, הוא באמת ניסה לנחם את קנדריק, ובאמת ניסה לעזור... אני עוצמת עיניים בעייפות, ורואה את מאורעות הלילה הקודם שוב... "קנדריק, אני שולחת אותך בחששות, וברגשות מעורבים. אני בטוחה שהיכולות שלך יוכלו להשיג לנו את המידע שאנו צריכים, אבל אני מפצירה בך - אתה הולך לגוב האריות, ורובין השחור לא נודע ברחמיו הגדולים" סאיורי, או "ליילה" כפי שהיא מעדיפה להקרא במחיצת אנשים נוספים, תדרכה אותי בפעם האחרונה לפני היציאה למשימה. "מאסטר, אני בטוחה שיהיה בסדר!" אני קולטת את השגיאה, אך שנייה מאוחר מדי. אולי היא לא שמה לב? "קנדריק! אילו בדיוק הדברים שיגרמו למותך, או לדברים גרועים יותר" אני מסמיקה, ושותקת. שתיקה ערכה רב מאשר מילים שיכולות להסגיר או לגלות דברים שאת לא רוצה שיצאו. סיוארי נאנחת, "אם החלטתה שאתה נער, אין לחזור מזה באמצע. אסור שרובין יחשוד שאתה לא נער ואז גם יתחיל לחשוד בדברים נוספים..." "כן מאסטר, זה לא יקרה שנית" אני מהנהנת חמורות, הרעיון להתחזות לבן היה שלי, והייתי גאה בו מאד. גאה מכדי להתחרט עכשיו. סאיורי מחבקת אותי, ומסתובבת מהר, "דרך צלחה!" והולכת. אני עומדת רגע, מביטה אחריה בטיפשות. מה אני עושה עכשיו? ואז אני חוזרת לעצמי, ומתחילה לרדת בסולם אל הביוב. אני צריכה להתגנב החוצה כפליט, לא לצאת דרך השער הראשי. לאחר כשעה שעתיים, אני מחוץ לעיר, לבושה בבגדים מרופטים, עייפה, מלוכלכת ונראית כפליטה לכל דבר. אנשיו של רובין מצאו אותי מהר יחסית, זיהיתי שאני במעקב, אך לאחר מספר דקות עצרו אותי שניים מאנשיו, ולהפתעתי קנו את הסיפור ללא יותר מדי שאלות. במחנה הם שיכנו אותי בחדר לזמן מה, ונתנו לו לעזור בעבודות המחנה. האנשים היו נחמדים, ולא שאלו יותר מדי שאלות, מה שחיזק את ביטחוני בתחפושת שלי.
 

דרגורן

New member
המשך

ואז הייתה מהומה, והרביעיה הגיעה למחנה. פצועים, מלוכלכים, ועייפים. רובין דיבר איתם, וכשהוא עזב, הוא השאיר אותי איתם בחדר. הוא סיפק להם אוכל, ומים לרחצה. במסגרת ההתחזות שלי, העמדתי פנים שאני נער מפוחד, אשר מפחד מכל דבר והתמקמתי בפינה. בצורה שאוכל לראות אותם, אבל להצטנף ככדור מבלי שישימו אלי יותר מדי לב. אחד מהם ניגש אלי "נער, יש לא אבני צור? אש?". אני חושבת לעצמי רגע, מתקשה להאמין שהוא משתמש בטריק כזה פשוט "א, א, אבנים? י, יש אש באח" אני מגמגמת, מנסה לא להגזים בעצבנות שאני משחקת. "תודה! לא שמתי לב" הוא ניגש לאש ומדליק את המקטרת שלו בינתיים אחד האחרים מטפל בפצעים שלהם, והנער הצעיר נח על הספה. כשאני רואה שהם עסוקים בעצמם, אני מתקרבת לאחד השולחנות, אוספת תפוח ומתחילה ללעוס בשקט. אחד מהם קם ומתחיל לנוע לעבר הדלת. הוא מנסה לפתוח אותה, ומגלה שהיא נעולה. "אנחנו אסירים" הוא מודיע לאחרים, השני "לוקאס" כפי שהם קראו לו, דופק על הדלת בעוד הנער "רדן" מתקרב לאחד החלונות ומתחיל לנסר אותו. הדלת נפתחת, בעוד מישהו צועק על הילד "מה אתה עושה?" אנשיו של רובין מנהלים שיחה קצרה עם לוקאס, רדן והנרי. רגע לפני שהשיחה מתדרדרת למכות, רובין מגיע. הוא מתיישב ומתחיל לדבר איתם. מסתבר שהם לא מהזמן הזה, ושרובין והם רוצים לחזור בזמן, אך רובין לא מסוגל לעשות זאת. רובין מספר להם שישנו "נשק" רב עוצמה בעיר, ושהוא חושב שהנשק הזה יוכל לעזור להם לחזור בזמן, וגם אם לא - אסור להשאיר את הנשק בידי חשבז. רובין מפנה מבטו לעברי, אני משפילה את ראשי ממש בזמן - אני לא חושבת שהוא הבחין בי מאזינה בכזאת נכונות. "קנדריק מכיר את המבצר, ויוכל להוביל אותנו פנימה" נשמתי נעתקת לרגע, האם שמעתי נכון? רובין רוצה שאני אוביל אותו למבצר? זאת ההזדמנות שחיכינו לה! "א, א, אתה בטוח?" אני שואלת אותו, מתפללת שהוא יגיע כן, אך שומרת על המשחק. "כן, אתה מכיר את העיר, ואת המבצר. אנחנו נכנס דרך הנהר לעיר, ומתחת לגשר ננצל את תעלות הביוב שדרכן ברחת בשביל לחדור למבצר" הם מחליטים על פיצול של שתי קבוצות - אחת תעשה רעש בעיר ובשער הקידמי, בעוד השנייה תתגנב מהביוב. אנחנו מתפצלים להתארגן, ולאחר כשעה מתחילים ללכת לכיוון הנהר. אני יוצרת קשר עם ליילה "מאסטר, הם רוצים שאני אוביל אותם למבצר דרך הביוב. הם יתקיפו עם קבוצת הסחה בשער הראשי, בעוד שאני אוביל את הקבוצה השנייה בביוב. אם תדאגי למארב ביציאה - רובין יהיה בידנו" הכניסה לעיר חלקה למדי, אני מחייכת לעצמי, כנראה המאסטר סידרה שלא יהיו יותר מדי בעיות. באסטון מתחילה את המהומות שלו למעלה, והקבוצה השנייה נכנסת לביוב. אני, רדן, הנרי, לוקאס, לקסה ורובין. לאחר כרבע שעה אנחנו מגיעים לסולם. "אחריך" מסמן לי הנרי, ואני מתחילה לטפס. כשאני יוצאת אני מתקדמת לעבר קצת הסימטה בה אנחנו נמצאים - מבחינה בשומרים המסתתרים מאחורי חביות, ועמודים. הנרי עולה אחרי, אני מתקרבת אליו ולוחשת "תשארו פה, אני אוודא שפנוי, ואז תתקדמו אלי" אני מתקדמת לקצה הסימטה, ועוברת את הפינה, מביטה לאחור - הנה רובין האחרון שעולה. מישהו חסר שם? ואז השומרים תוקפים. אני עומדת מאחורי הפינה, ומביטה בהם נלחמים. הקרב נוטה לטובת השומרים, כשאור מעוור יוצא מהמטה של לוקאס, חלק מהשומרים קורסים לרצפה - הקסם שהחזיק אותם בחיים נמוג. אני מכינה את הקלע שלי עם כדור מתכת - למקרה שהשומרים יצטרכו קצת עזרה. ואז אני רואה מישהו מכוון חץ מהמרפסת למעלה לעבר ראשו של הנרי, והמסטאר נותנת לו מכה, גורמת לחץ להחטיא את הנרי, לפגוע באחד השומרים - ולהציל את לוקאס ממכה שכוונה לראשו. מדוע שהמאסטר תעזור להם? בעודי חושבת על זה, מישהו מתקיף את המסטאר מאחור, אני משחררת את הכדור לכיוונו, ולא רואה יותר אף אחד במרפסת.
 

דרגורן

New member
המשך נוסף (אחד לפני אחרון!)

האם המאסטר בסדר? ליבי מתחיל לפעום במהירות. הלוחמים מסיימים את השומר האחרון, אני מתקרבת בחשש. "איפה לקסה?" שואל הנרי, הם כנראה לא הבחינו במעשי בעת הקרב. לוקאס נראה מותש לחלוטין, ולאחר מחשבה קלה אני מגישה לו שורש ממריץ, אני צריכה להמשיך לגרום להם לחשוב שאני שימושית, ואולי המאסטר מכינה עוד מארב. אבל למה היא הרסה את המארב הזה? והאם היא בסדר? אני מובילה את הקבוצה דרך דלת סתרים למרפסת בה הקרב התרחש בין המאסטר לתוקף שלה. אני רצה במעלה המדרגות למרפסת, ורואה פיסה של שיער חום, גוש בשר והמון דם. הרגשת ההקלה גורמת לי לאבד את שיווי המשקל, אני מתחילה לרדת במדרגות לאט, רואה את הנרי עולה למרפסת ויושבת בתחתית המדרגות. מסווה את ההקלה שלי בידי. מאסטר! איפה את? למה עזרת להם? אני מתקשרת איתה דרך המדליון שהיא נתנה לי, לפני מספר ימים - שנראה כמו שנים. אני בסדר ילדתי, אני יודעת שזה ישמע מוזר, אבל כל מה שלימדו אותך אינו נכון, רובין ואנשיו אינם רעים - הם רוצים לעזור, ולכן אני עוזרת להם. אני מתקשה להאמין למה שאני שומעת, דמעות של חוסר הבנה, כעס, יאוש מתחילות לזלוג מעיניי. מה? אני לא מבינה... איפה את? אני צריכה אותך! תובילי אותם למקדש, ותמצאי אותי שם הנרי יורד במדרגות של המרפסת, מניח יד על כתפי "זה היה מישהוא שהכרת?" אני מושכת באפי, מנגבת את העיניים - ומנידה בראשי. מחשבות רצות, שאלות צצות... אני לא מצליחה להתרכז בדרך שבה אני מובילה אותם. הנרי מנסה לשכנע אותי שזה לא נורא - לו הדברים היו אחרת, הייתי צוחקת מהניסיון שלו לנחם אותי על משהו שלא מטריד אותי בכלל. הולכת בתוך חלום, אני מגיעה למסדרון של המקדש. המאסטר עומדת לפני הדלת בקצה המסדרון, חרבה שלופה, וקסדת הקרב שלה (חציה העליון של גולגולת) על פניה. אני מתחילה ללכת לעברה - כטובע הנאבק להגיע לאויר, וידו של הנרי נוחתת על כתפי "לאן אתה חושב שאתה הולך?" מהצורה בה הוא ושאר הלוחמים נמתחו, אני מבינה שהם חושבים שהמאסטר היא האויב שלהם, צחוק הגורל - היא זאת שהצילה אתכם, וגרמה לי בכך לאבד את עולמי המסודר. "אני הולך אליה" תשובתי העייפה "למה? אתה רוצה למות?" "היא המאסטר שלי" ידו של הנרי נרפית, ואני מתקדמת לעברה. "אני לא האויבת שלכם, בפנים נמצא צ'ארגון עם הנשק, אני רוצה להרוג אותו בדיוק כמוכם" היא מסירה את קסדת הקרב שלה, ומשחררת את שיערה הארוך. אני פתאום נזכרת בלילות ארוכים שסירקתי אותו, וסידרתי את כל הקשרים שבו, עד שהוא נח גלי ויפה על כתפיה. כשאני חוזרת להווה, המאסטר מסיימת לדבר עם רובין. היא בטח תכעס עלי אחר-כך, שריחפתי ולא הקשבתי לשיחה, אבל אני לא מסוגלת למצוא מדוע לטרוח. הם מסתובבים לעבר הכניסה, כשהמאסטר אוספת אותי לחיבוק "קנדרה יקרה שלי, בכניסה יש מספר שידות עם מדפי ספרים - תתחבאי מאחוריהם, כישוריך אינם מתאימים לקרב זה" היא נושקת על מצחי, מסתובבת ונכנסת עם רובין ושאר הלוחמים אל החדר. "טוב שהגעתם!" צ'ארגון נשמע כאילו הוא המתין לנו "וטוב שהבאתם איתכם את הנשק!", והקרב החל. אני זוכרת את הקרב במקטעים, הוא היה מהיר, ופחדתי יותר מאשר פחדתי בימי חיי. אני זוכרת שהתגנבתי לקרבת צ'ארגון, וסימנתי להנרי/לוקאס שהוא אינו לובש קסדה. אני זוכרת שרדן הפיל איזה כדור קסום לתוך ברכת הלבה שהקיפה אותה - וגרם לפיצוץ שהתיז את הלבה לכל עבר. ואני זוכרת שכשהקרב נגמר, הייתה תחושת אכזבה מהקבוצה. "איפה הנשק" שאלה לקסה, והתחילה לחטט בשידות הספרים, "הוא אמר שהגענו איתו", הנרי התחיל לחפש גם הוא. "יצרנו את הנשק בתאריך..." לקסה החלה להקריא מאחד הספרים. אני לא שומעת לרגע, מזהה את תאריך הלידה שלי. "מה מיוחד בתאריך הזה?" היא שואלת, "זהו תאריך הלידה של קנדרה" המאסטר שלי עונה, ואני מבינה פתאום איך עולמי הרעוע, מקבל את המכה שממש שברה אותו. אני הנשק.... אני הנשק.... לקסה מתחילה להתקדם לעברי, אני מנסה להתרחק מכולם, הדמעות הבוגדניות מעוורות את ראייתי... אני לא מצליחה לשמוע יותר מדי, אבל מזהה ויכוח בין המאסטר לבין לקסה - כמובן שאני מרכז המחלוקת. "היא יכולה להחזיר אותנו אחורה בזמן!" - אני מנצלת את ההזדמנות ובורחת.
 

דרגורן

New member
הסוף - או ההתחלה?

אני לא רואה לאן אני רצה, מה שחשוב זה להתרחק ולמצוא מקום מסתור. להתכרבל ככדור, ולנסות להבין מה קורה - רחוקה מכולם. המאסטר מדביקה אותי די מהר, בצעדיה הארוכים לא נראה שהיא בכלל מתאמצת לעקוב אחרי. "קנדרה, את לא חייבת לעשות שום דבר. אני אתמוך בכל החלטה שלך" אני נעצרה לרגע, מחזירה לעצמי כמה נשימות "לא אכפת להם ממני, למה שאני אעזור להם?" אני רואה את הנרי ובסטון עוברים פינה של מסדרון מאחורי המאסטר, וממשיכה לרוץ. "קנדרה שלי, אני לא אתן להם לעשות שום דבר בניגוד לרצונך" אני נעצרת ורואה את המאסטר חוסמת את הדרך של באסטון והנרי. באסטון מתחיל להתקדם לעבר המאסטר ששולפת את חרבה ונעמדת עם הגב אלי. "את תעזרי לנו להציל את העולם! להחזיר לכולם את האור" באסטון צועק לעברי "לכולם יש כמה אור שהם צריכים! איך אני יודעת שאתם לא תעשו את המצב גרוע יותר?" באסטון מתחיל להאדים, ואז הנרי מניף את המטה שלו לעבר רגליו של באסטון, גורם לו להכשל וליפול לרצפה "אנחנו צריכים לחזור בזמן בשביל שחשבז לא ישתלט על העולם" הנרי מפציר בי "ואם אני אמות בתהליך? האם אתה או מישהו מכם היה מקריב את עצמו בשביל שהאחרים יוכלו לחזור בזמן ולהציל את כולם?" אני מרגיש שאני לא יכולה להתמודד עם זה יותר, ומתכוננת להמשיך לרוץ "אני יכולה להראות לך איך העולם היה נראה לפני שחשבז האפיל אותו" לקסה ורובין הגיעו. אני מביטה לעבר המאסטר "ואיך אני אדע שאת לא מראה לי אשליות שווא?" המאסטר מסתכלת לעברי "אני אראה איתך קנדרה, ואגיד לך האם זה איך שהעולם היה לפני 20 שנה" עינייה של המאסטר צוללות לנשמתי "אם הייתי יכולה להקריב את עצמי בשביל להחזיר את הזמן ההוא, הייתי עושה זאת ללא היסוס" אני מושיטה את ידי ללקסה, שמחזיקה בה בחוזקה. אני עוצמת עיניי. כשאני פותחת אותן, אני מרחפת מעל משטחים ירוקים, כדור אש צהוב תלוי בשמיים ומאיר בעוצמה אדירה. המראה מעתיק את נשמתי, ואז אני חוזרת להווה. המחשבות שוב רצות, אני והמאסטר נאלץ לברוח, עולמי חרב עלי... ואז כוח הרצון נוטש אותי, אני מוותרת "טוב, אני מוכנה לעזור לכם", רק הדמעות, הדמעות הבוגדניות, מסגירות את אשר אני מרגישה. רובין מכין את הטקס, ואנחנו נכנסים למעגל שהוא הגדיר. אור גדול מתחיל למלא את המעגל - אני מספיקה לראות את לקסה קופצת לתוך המעגל! האם היא מנסה לשבור את הקסם? ואז לא רואה יותר כלום, חשיכה מבורכת...
 

דרגורן

New member
OOC - out of character

ברור לי שחלק מהדברים שכתבתי לא ארעו בדיוק כפי שכתבתי אותם. אבל זה מה שקנדרה הרגישה, ראתה ושמה עליו דגש. לא רציתי ליצור Wall of text ולכן צימצמתי חלק מהפרטים שלדעתי היו פחות חשובים (לפחות - הם היו פחות חשובים לקנדרה). אני מקווה שהצלחתי להעביר חלק מהתחושות שלה, וכי מי שטרח לקרוא עד כה, נהנה לעשות זאת :) דרגורן
 

Ihavenonick

New member
כל מה שאני יכול להגיד-

יפה מאוד
זה כיף לראות מה קורה מחוץ לעולמו של הדמות שלי. אם יהיה לי כוח אז אני אתן מהתרשמותיי. זה יהיה פחות, זה אני כבר יודע
 

DDN

New member
מצטרף,

גם אני אהבתי לקרוא את הקטעים מיומנה של קנדרה
 
למעלה