הסיבות לכישלון והעתיד
1. יוסי שריד: אשר נועם הליכותיו רחוק מלהזכיר את אמנון רובינשטין ויחסו אל שולמית אלוני הציב אותו במקום אחד כמו עסקן פוליטי בינוני. לצערי, הוא צריך ללכת וטוב עשה כאשר בחר לפרוש. 2. ממשלת ברק 99: הציבור החילוני חש כי רימו אותו ומכרו אותו. ברק ומרץ שמים כמטרה ראשונה את העניין המדיני. הם מעדיפים את הערבים, את החרדים, דוחים את ידו המושטת של שרון לאחדות, כאשר תוך כדי כך הם מוכרים את החילונים בחוק טל ואת ההבטחות שלהם לעניניים החברתיים. בפועל מקבלים אינתיפאדה חדשה ומצב כלכלי קטסטרופלי כאשר האשמה מיוחסת אליהם. 3. המצב הביטחוני מצייר את מרץ כסכנת נפשות ממש. הפחתת הלחץ והפשרנות כנגד הפלסטינאים מצטיירת בעיני הציבור כהזמנה ודאית למיספר פיגועים שבכל אחד מהם עשרות הרוגים וחשש כבד ממגה פיגוע. 4. ההתקפות וההשמצות המרושעות על שינוי פעלו כבומרנג. התקפות על שינוי זה התתקפות על ציבור שהוא בפוטנציאל מצביע מרץ ואשר התאכזב קשות ממרץ. טומי לפיד הצטייר כאדם אמין ואידיאליסט אשר לא דופק חשבון ומעדיף עקרונות על כיסא בממשלה, ואילו הציבור זכר את ממשלת ברק מר"ץ ש"ס 99. באתם לנגן לציבור על העניין החברתי כלכלי כאשר הציבור זוכר כל כך טוב מה קרה ב 99 ? אתם באמת חושבים שהציבור מטומטם ? אז מה עושים ? העם יפנה לאופוזציה במוקדם או מאוחר כי העם חכם ומעניש את בקלפי בכל הכוח את מיפלגות השלטון הסוררות. כדי שזה יקרה במהרה וכדי שהוא יפנה שוב למרץ, לא יוסי שריד ולא רן כהן ולא זהבה גלאון יכולים לעמוד בראש התנועה. צרכה להיות בדיקה מקצועית של נסיבות הכישלון. חייבים לפתוח את השורות כדי שלא רק עסקניים פוליטיים ירכיבו את התנועה וראוי לחפש "מנהיג" בשמאל, שיצטייר בעיני ציבורים רחבים כאישיות בפני עצמה וכאדם אמין ולא כעוד עסקן פוליטי.
