הולדן קולפילד בשדה
New member
הכל או כלום
הכל או כלום
Blind faith – blind faith
"אמונה עיוורת" הכל או כלום כבר אין לי כוח הכל או כלום אני זועק מחבק את הלילה בזרועותיי הרעבות... (ברי סחרוף נוטש לרגע את החלליות, כדי לתאר את חיי קלפטון הצעיר - השרוי בבלוז תמידי...)
חצי שנה של שכרון חושים כמה זמן לוקח להקים להקה? ולפרק להקה? ומה לגבי super-group??? ולהוציא אלבום? ועוד אלבום מופת??? (לכל חובבי 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' – התשובה היא לא 42
התשובה די פשוטה, כך נראה, אם קוראים לך אריק קלפטון והשנה היא 1969. מדובר בחצי שנה – לא פחות ולא שניה יותר... (טוב, אולי שבעה חודשים, תפסתם אותי
הקצפת של הקצפת (לידתה של להקת על) Cream היא הלהקה שהתחילה הכל. ועם בסיס איתן שכזה – אתם יכולים להבין שרק דברים טובים קרו בהמשך. אבל עם כל הכשרון העצום שהיה בלהקת "קצפת" והתקליטים הענקיים שהנפיקה (על Disraeli gears כולכם כבר שמעתם, אני בטוח...), הלהקה לא יכלה להמשיך ולפעול בשל סכסוכים אישיים בלתי פוסקים בין המתופף – ג'ינג'ר בייקר (שני בהיסטוריה רק ל-מון) לבין הבסיסט – ג'ק ברוס. זה הביא לפירוקה של "האמא של להקות העל" וליצירתה של "הגברת הראשונה של להקות העל" הלהקה החדשה הורכבה משני פליטי ה"קצפת" – אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ואליהם הצטרף וירטואוז הקלידים סטיבי וינווד (אבל, תאמינו לי, אין כלי נגינה שהאיש לא שלט בו), שבעצמו יצא חבול בשן ועין מסכסוכים פנימיים בלהקתו – traffic. מאוחר יותר הצטרף גם הבסיסט, שניגן גם על כינור - Rick Grech – יוצא להקת family (ולאחר פירוק "אמונה עיוורת" הצטרף לוינווד ללהקת traffic. עולם קטן
מבחן התוצאה (הלהקה שהתפרקה עוד לפני שהספקתם להגיד ג'ק רובינזון...) הלהקה הפכה מיד עם הקמתה ללהקת העל המובילה בעולם (או כפי שרבים מתייחסים אליה כ-super cream), כשהיא יוצאת לסיבוב הופעות ענק בארה"ב (ובאמתחתה חומר מקורי מצומצם ביותר – תוצאה של עבודה משותפת קצרה וחזרות מועטות מדי) ומקליטה על הדרך אלבום לדורות. היתרונות שלה על cream היו ברורים: חברי הלהקה, על אף גילם הצעיר (וינווד היה בקושי בן 20 וכבר נחשב לכשרון מוביל וקלפטון 'קשישא' היה בן 24 בסה"כ), כבר היו כוכבים ענקיים ומוכרים בעולם הרוק, ובעיקר בתחום הנוגע בבלוז. והציפיות של מאות אלפי המעריצים מלהקת העל החדשה נגעו בשחקים . בנוסף, הלהקה הגשימה את רצונו של קלפטון, לא רק לברוח מהסכסוכים האישיים ב'קצפת', אלא גם להעשיר את צליל הלהקה בקלידים. ואת זה הוא קיבל באופן מושלם מוינווד. ובכל זאת, הלהקה התפרקה במהירות...
אז איפה קבור הכלב??? הכלב קבור בחצר האחורית של 'אלוהים'... כן, כן – ממש בנבכי נשמתו האפלה והקודרת של אריק קלפטון. כי למרות שהאלוהים מרגיש צורך להיות מוקף במלאכים, אחרת למה הוא תמיד מרכיב super-groups?, הרי שמרגע שהוא חובר אליהם – גילה קלפטון בכל פעם מחדש, שהוא מסתדר הכי טוב עם עצמו (ועם הראי שלו...) כי, זאת עליכם לדעת, קלפטון הצעיר לא יכל לשאת כשרונות רבים מדי סביבו. הנטיה הטבעית שלו לפרפקציוניזם מוחלט (שרק הוא כאלוהים יכל לעמוד בסטנדרטים שהציב...) וחוסר יכולתו לתפקד במסגרת שבה הוא אינו הכותב, המלחין והמבצע העיקרי, הביאו מהר מאד לפירוקה של הלהקה.
One hit wonder (ביקורת האלבום הבודד...) בכל זאת, במעבר הקצר על פני ציר הזמן של היסטוריית הרוק, הותירה הלהקה רושם עצום (בעיקר של פוטנציאל..) וגם אלבום מצויין אחד, כאמור. האלבום לא חף מטעויות – הוא מכיל בסה"כ שישה שירים (שאחד מהם הוא חידוש לשיר של באדי הולי...) על פני כארבעים דקות (שכ-15 מהם 'מבוזבזות' על ג'אם ארוך של ג'ינג'ר על התופים) וקלפטון תורם רק שיר אחד (Presence of the Lord). אבל בכל זאת מדובר ביצירת מופת קטנה, זכרון בלוז-רוק-מתוק-מריר מלהקה שכבר איננה...
Had to Cry Today – גיטרה עם riff מצויין לכל אורך השיר, המלווה את השירה הבכיינית, אך שובת הלב של וינווד מהווים פתיחה הולמת לאלבום. מכניס אותי לאוירת בלוז (במובן המלא של המילה...) מיידית. הגיטרה כאן כ"כ מהפנטת, שלא תשימו לב שהזמן עבר ואתם שומעים את אותו riff ב-loop של לפחות 20 פעמים (הפסקתי לספור אחרי זה... צל"ש גם לג'ינג'ר על התיפוף. כמעט תשע דקות של עונג מושלם.
Can't Find My Way Home – אוי, איזה כאב לב מתוק. בלדה פשוט יפהפיה. איזה קסם ענוג נסוך על השיר הזה... השיר כולו הוא באוירה נינוחה של chill out אקוסטי. וינווד מוכיח בכתיבת השיר הזה – בדיוק למה קלפטון רצה לעבוד איתו מלכתחילה. השיר הזה נכנס מיידית לפנתיאון הקלאסיקות של כל הזמנים.
Well...All Right – חידוש לשיר של באדי הולי המנוח (עוד אחד שעליו נאמר – "עליו המטוס"... הביצוע הרבה יותר מזה של המקור (באופן לא מפתיע...). עבודת הקלידים המשובחת והגיטרה המחשמלת – גורמים לו להשמע כמו ג'אם בלוז-ג'אז פראי ומצויין.
Presence of the Lord – התרומה הבודדת של אלוהים לאלבום, אבל כשהאדון (ה-lord) תורם את חלקו זה כבר עניין אחר... השיר נחשב ליצירת המופת הקטנה הראשונה שלו. ואכן מדובר בשיר ענק – אולי פסגת היצירה של קלפטון אי פעם (טוב, גם לליילה יש מה להגיד בנידון...). במרכזו – קטע מעבר של גיטרה חשמלית, שמבוצע כמו שרק בני אלמוות מסוגלים... במילה אחת – הללויה.
Sea Of Joy – עוד קטע של וינווד (מפה לשם – חצי מהאלבום שלו...). הרצועה הזאת נשמעת כמו קטע בלוז דרומי מלוכלך בשילוב מוזיקת folk משובחת (על גבול הקאונטרי ממש). ושוב וינווד מרטיט לבבות בבכיינות שלו. הפעם גם grech מקבל הזדמנות להתבלט על נגינת הכינור... וגם כאן, אם לא הזכרתי, יש riff אפלולי ומצויין של הגיטרה.
Do What You Like – כנראה שג'ינג'ר הרגיש שהוא לא מקבל מספיק אור זרקורים, אחרת לא ברור למה נדחפו לכן 15 דקות תמימות של jam (משובח כשלעצמו) שלו. השיר, בבסיסו, אינו רע – וכולל קלידים מצויינים של וינווד (כמיטב המסורת), אבל הלהקה כאן כולה מתבטלת בפני בייקר ומשמשת לו רקע להפגנת יכולותיו, מלבד סולו גיטרה קצר ומדליק של slow hand (קלפטון, קלפטון...). (למרבה הפליאה – אני די אוהב את הקטע הזה – אבל אם אתם לא, אני יכול להבין...)
והעטיפה? אף מילה על השטות הזאת... והסיכום? למרות הכל - לקנות, אלא מה?! (לא, לא להוריד מהרשת – אמרתי לכם "הכל או כלום"…)
הכל או כלום
התשובה די פשוטה, כך נראה, אם קוראים לך אריק קלפטון והשנה היא 1969. מדובר בחצי שנה – לא פחות ולא שניה יותר... (טוב, אולי שבעה חודשים, תפסתם אותי
הלהקה החדשה הורכבה משני פליטי ה"קצפת" – אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר ואליהם הצטרף וירטואוז הקלידים סטיבי וינווד (אבל, תאמינו לי, אין כלי נגינה שהאיש לא שלט בו), שבעצמו יצא חבול בשן ועין מסכסוכים פנימיים בלהקתו – traffic. מאוחר יותר הצטרף גם הבסיסט, שניגן גם על כינור - Rick Grech – יוצא להקת family (ולאחר פירוק "אמונה עיוורת" הצטרף לוינווד ללהקת traffic. עולם קטן
, הרי שמרגע שהוא חובר אליהם – גילה קלפטון בכל פעם מחדש, שהוא מסתדר הכי טוב עם עצמו (ועם הראי שלו...) כי, זאת עליכם לדעת, קלפטון הצעיר לא יכל לשאת כשרונות רבים מדי סביבו. הנטיה הטבעית שלו לפרפקציוניזם מוחלט (שרק הוא כאלוהים יכל לעמוד בסטנדרטים שהציב...) וחוסר יכולתו לתפקד במסגרת שבה הוא אינו הכותב, המלחין והמבצע העיקרי, הביאו מהר מאד לפירוקה של הלהקה.
צל"ש גם לג'ינג'ר על התיפוף. כמעט תשע דקות של עונג מושלם.
הביצוע הרבה יותר מזה של המקור (באופן לא מפתיע...). עבודת הקלידים המשובחת והגיטרה המחשמלת – גורמים לו להשמע כמו ג'אם בלוז-ג'אז פראי ומצויין.
