הכי נורא לי בעולם...
היי אני מקווה שאני במקום הנכון. אני אמא לשלושה ילדים גרושה, עובדת משרה מלאה וסיימתי תואר במשפטים לפני כשבוע. החיים שלי מאז שאני מכירה עצמי לעולם לא היו קלים, עברתי התעללות פיזית ונפשית ברמות שקוראים עליהם רק בעיתונים או רואים בספרים עד גיל 21 מאמי, עזבתי את הבית ועברתי לגור עם אבי, לאחר מכן האחים שלי הצטרפו והם התעללו בי נפשית ופיזית עוד שלוש שנים. (לא היתה בשום שלב התעללות מינית). עזבתי את המשפחה בגיל 24 וגרתי לבד. שנה ולאחר מכן התחתנתי עם מי שהיום אבי ילדיי, לאחר הכרות של שלוש שנים. אחרי שנתיים ילדתי את בכורתי, שנה אחרי איבדתי את התינוקת שלי בלידה בשבוע 37, לקחתי את זה הכי קשה בעולם סירבתי לקבל את האובדן .. לאחר מכן ילדתי עוד 2 ילדים . לאחר שנתיים וחצי , בתחילת ההריון האחרון גיליתי כי בעלי מנהל רומן מזה שנה .... התגרשנו 3 שבועות לאחר הלידה.הייתי דיי מרוסקת בלשון המעטה. לא תיפקדתי שנתיים שלמות.. האמת לאחר כל משבר בחיי אני נשברת לרסיסים. לאחר שנתיים החלטתי שאני קמה ומטפלת בעצמי, התחלתי לשקם את עצמי והחלטתי ללכת ללמוד, כאמור כיום אני עם תואר מכובד . לפני שנתים וחצי "מצאתי" אהבה , אנחנו מנהלים אורח חיים נפרד, כל אחד בחייו שלו ואנחנו בחיינו שלנו, כך הוחלט בתחילת הקשר , וכך טוב לנו ונוח לנו מאוד. אבי ילדיי דומננטי מאוד בחיינו ,ובחיי ילדנו בפרט. הבעיה מתחילה איתי- אני טיפוס בלי פתיל... אני קצרה בסבלנות וסובלנות , ומה שמטריף אותי זה שאני כזו רק כלפי ילדיי שלי. אני מאוד אוהבת אותם ומאוד מתגעגעת אליהם כשהם לא איתי ... אך משהו קורה שם שאני פוגשת אותם. אחרי חמש דקות אני הופכת להיות קרה צורחת על כל דבר, כל דבר מעצבן אותי, אני לא מרבה לחייך איתם , אני לא צוחקת איתם, אין לי סבלנות בשיט איתם (וסליחה על הביטוי), אני נוטה להיות מדוכאת כשהם בסביבה שלי, אני מרגישה שהם "מפריעים לי " "מציקים לי" אני רק מחכה שילכו לישון.. אני וצועקת עליהם כל הזמן... הבת הגדולה שלי לא מספרת לי כמעט כלום מהחשש שאולי לא אקבל את זה טוב... או אולי לא התייחס למה שהיא אומרת... יש לה חברה טובה מאוד והיא מאוד קשורה אליה ואת מרבית הדברים היא מספרת לאמא של החברה שלה, ומה שמצחיק זה שאני בילדותי הייתי באותו המצב בדיוק.. היתה לי חברה שהורייה שימשו לי כמפלט מאמא שלי.. אגב גם הוריי גרושים. יש לי ילד האמצעי מבינהם שכל היום בוכה ,הוא נורא רגיש , יש לו קשיי למידה מאובחנים כמו כן יש לו בעיות רגשיות קשות, ואני לא מסוגלת להגיע למצב של להרגיע אותו כי אני ישר מתעצבנת... ויותר מלחיצה אותו... ומרגיזה אותו... ובטח ובטח לא תורמת לו בכלום. הקטנה שלי דיי נוחה, היא לא מתרגשת ממני...היא רק מסתכלת עלי שאני "במצב הזה" והולכת לשחק במשהו. אני יודעת שהילדים סובלים וסובלים מאוד, אין להם אוזן קשבת ממני, אני אמא דיי טכנית, אין לי סבלנות אליהם , אני הכי נוראית בעולם. הם מאושרים שאבא שלהם בא, ויחד עם זאת הם כל הזמן אומרים לי שהם אוהבים אותי וכותבים לי מכתבים ופתקאות חמודות כאלו.. עם לבבות ופרחים ונשיקות... והלב שלי נשבר.. וכל יום (כמו(הסיפור עם הדיאטות...) כל היום אני מבטיחה שהיום יהיה יום טוב... שאני אשתנה... שאני אהיה שם בשבילם... אבל זה לא קורה לי לעזאזל.... הלב שלי נשבר .. אני יודעת שהילדים שלי ורק הם סובלים ממני קשות וגם אני... אני נלחמת בעצמי כל היום כל יום, מה שמפתיע או לא מפתיע זה שאני הכי נעימה עם אחרים , לא צועקת , צוחקת כל היום, אנשים אוהבים אותי כי אני כל היום שמחה... קופצנית, מצחיקה, מאושרת, אבל איך שאני נכנסת לדמות של האמא.. אני הופכת להיות בנאדם שאני הכי שונאת בעולם , ושלא נדבר על הקושי שלי להתמודד עם הבעיה שאני פוגעת נפשית בכל יום בילדים שלי ... הייתי בטיפול אישי .. במשך שנים און הופ.. ושום דבר לא עוזר, היינו בטיפול משפחתי במשך שנתיים ודבר לא עוזר. ברור לי שהבעיה אצלי ורק אצלי , הילדים שלי מתנהגים כילדים , ואני המפלצת הרעה. אולי אפילו דיי כמו אמא שלי רק בלי המכות. אני מרגישה שאני חייה בסוג של פיצול , יש בי את האישה כאמור הצוחקת המאושרת השלווה- שאני לא איתם, ויש את הרעה הצועקת החסרת סבלנות בעליל - שאני איתם. וכל הזמן קיימת מלחמת קיום בין שתי" הדמויות" האלה - אני בוכה מהילדים שלי, אני בוכה בגללי , אני כל הזמן בדכאון שאני בבית, רע לי לא טוב לי, וכשהם הולכים לישוון , הלב שלי נשבר בשל ההתנהגות המזעזעת שלי... פעם הבת שלי אמרה שהיא מעדיפה לגור ברחוב מאשר לגור איתי. קשה לי וקשה לי מאוד!!!!!! אני הכי רוצה להשתנות, להיות אמא אחרת... אני מוכנה לעשות הכל... אבל משהו שיעזור באמת .. לא עוד שיחות "דיבליות" של חמישים דקות שמישהו מהנהן בראש ואומר לי "תנסי להבין מה קורה לך כשאת פוגשת אותם..." אני רוצה להפסיק לצעוק... אני רוצה להיות רגועה איתם... אני רוצה לשחק איתם(בחיים לא עשיתי את זה) אני רוצה לשבת ולצחוק איתם - בחיים לא עשינו את זה, אני רוצה להפסיק להיות אמא כזו, אני רוצה שהילדים יספרו לי כל דבר שעובר עליהם , שיסמכו עלי שאעמוד בשבילם בכל עת בכל שעה, כיום הם לא סומכים עלי לרגע. והם צודקים איך אפשר?! אני הכי מיואשת בעולם. ואני הכי רוצה עזרה אמתית שתניב תוצאות. היש כזו??? שבוע טוב וסליחה שיצא לי ארוך כל כך... אני
היי אני מקווה שאני במקום הנכון. אני אמא לשלושה ילדים גרושה, עובדת משרה מלאה וסיימתי תואר במשפטים לפני כשבוע. החיים שלי מאז שאני מכירה עצמי לעולם לא היו קלים, עברתי התעללות פיזית ונפשית ברמות שקוראים עליהם רק בעיתונים או רואים בספרים עד גיל 21 מאמי, עזבתי את הבית ועברתי לגור עם אבי, לאחר מכן האחים שלי הצטרפו והם התעללו בי נפשית ופיזית עוד שלוש שנים. (לא היתה בשום שלב התעללות מינית). עזבתי את המשפחה בגיל 24 וגרתי לבד. שנה ולאחר מכן התחתנתי עם מי שהיום אבי ילדיי, לאחר הכרות של שלוש שנים. אחרי שנתיים ילדתי את בכורתי, שנה אחרי איבדתי את התינוקת שלי בלידה בשבוע 37, לקחתי את זה הכי קשה בעולם סירבתי לקבל את האובדן .. לאחר מכן ילדתי עוד 2 ילדים . לאחר שנתיים וחצי , בתחילת ההריון האחרון גיליתי כי בעלי מנהל רומן מזה שנה .... התגרשנו 3 שבועות לאחר הלידה.הייתי דיי מרוסקת בלשון המעטה. לא תיפקדתי שנתיים שלמות.. האמת לאחר כל משבר בחיי אני נשברת לרסיסים. לאחר שנתיים החלטתי שאני קמה ומטפלת בעצמי, התחלתי לשקם את עצמי והחלטתי ללכת ללמוד, כאמור כיום אני עם תואר מכובד . לפני שנתים וחצי "מצאתי" אהבה , אנחנו מנהלים אורח חיים נפרד, כל אחד בחייו שלו ואנחנו בחיינו שלנו, כך הוחלט בתחילת הקשר , וכך טוב לנו ונוח לנו מאוד. אבי ילדיי דומננטי מאוד בחיינו ,ובחיי ילדנו בפרט. הבעיה מתחילה איתי- אני טיפוס בלי פתיל... אני קצרה בסבלנות וסובלנות , ומה שמטריף אותי זה שאני כזו רק כלפי ילדיי שלי. אני מאוד אוהבת אותם ומאוד מתגעגעת אליהם כשהם לא איתי ... אך משהו קורה שם שאני פוגשת אותם. אחרי חמש דקות אני הופכת להיות קרה צורחת על כל דבר, כל דבר מעצבן אותי, אני לא מרבה לחייך איתם , אני לא צוחקת איתם, אין לי סבלנות בשיט איתם (וסליחה על הביטוי), אני נוטה להיות מדוכאת כשהם בסביבה שלי, אני מרגישה שהם "מפריעים לי " "מציקים לי" אני רק מחכה שילכו לישון.. אני וצועקת עליהם כל הזמן... הבת הגדולה שלי לא מספרת לי כמעט כלום מהחשש שאולי לא אקבל את זה טוב... או אולי לא התייחס למה שהיא אומרת... יש לה חברה טובה מאוד והיא מאוד קשורה אליה ואת מרבית הדברים היא מספרת לאמא של החברה שלה, ומה שמצחיק זה שאני בילדותי הייתי באותו המצב בדיוק.. היתה לי חברה שהורייה שימשו לי כמפלט מאמא שלי.. אגב גם הוריי גרושים. יש לי ילד האמצעי מבינהם שכל היום בוכה ,הוא נורא רגיש , יש לו קשיי למידה מאובחנים כמו כן יש לו בעיות רגשיות קשות, ואני לא מסוגלת להגיע למצב של להרגיע אותו כי אני ישר מתעצבנת... ויותר מלחיצה אותו... ומרגיזה אותו... ובטח ובטח לא תורמת לו בכלום. הקטנה שלי דיי נוחה, היא לא מתרגשת ממני...היא רק מסתכלת עלי שאני "במצב הזה" והולכת לשחק במשהו. אני יודעת שהילדים סובלים וסובלים מאוד, אין להם אוזן קשבת ממני, אני אמא דיי טכנית, אין לי סבלנות אליהם , אני הכי נוראית בעולם. הם מאושרים שאבא שלהם בא, ויחד עם זאת הם כל הזמן אומרים לי שהם אוהבים אותי וכותבים לי מכתבים ופתקאות חמודות כאלו.. עם לבבות ופרחים ונשיקות... והלב שלי נשבר.. וכל יום (כמו(הסיפור עם הדיאטות...) כל היום אני מבטיחה שהיום יהיה יום טוב... שאני אשתנה... שאני אהיה שם בשבילם... אבל זה לא קורה לי לעזאזל.... הלב שלי נשבר .. אני יודעת שהילדים שלי ורק הם סובלים ממני קשות וגם אני... אני נלחמת בעצמי כל היום כל יום, מה שמפתיע או לא מפתיע זה שאני הכי נעימה עם אחרים , לא צועקת , צוחקת כל היום, אנשים אוהבים אותי כי אני כל היום שמחה... קופצנית, מצחיקה, מאושרת, אבל איך שאני נכנסת לדמות של האמא.. אני הופכת להיות בנאדם שאני הכי שונאת בעולם , ושלא נדבר על הקושי שלי להתמודד עם הבעיה שאני פוגעת נפשית בכל יום בילדים שלי ... הייתי בטיפול אישי .. במשך שנים און הופ.. ושום דבר לא עוזר, היינו בטיפול משפחתי במשך שנתיים ודבר לא עוזר. ברור לי שהבעיה אצלי ורק אצלי , הילדים שלי מתנהגים כילדים , ואני המפלצת הרעה. אולי אפילו דיי כמו אמא שלי רק בלי המכות. אני מרגישה שאני חייה בסוג של פיצול , יש בי את האישה כאמור הצוחקת המאושרת השלווה- שאני לא איתם, ויש את הרעה הצועקת החסרת סבלנות בעליל - שאני איתם. וכל הזמן קיימת מלחמת קיום בין שתי" הדמויות" האלה - אני בוכה מהילדים שלי, אני בוכה בגללי , אני כל הזמן בדכאון שאני בבית, רע לי לא טוב לי, וכשהם הולכים לישוון , הלב שלי נשבר בשל ההתנהגות המזעזעת שלי... פעם הבת שלי אמרה שהיא מעדיפה לגור ברחוב מאשר לגור איתי. קשה לי וקשה לי מאוד!!!!!! אני הכי רוצה להשתנות, להיות אמא אחרת... אני מוכנה לעשות הכל... אבל משהו שיעזור באמת .. לא עוד שיחות "דיבליות" של חמישים דקות שמישהו מהנהן בראש ואומר לי "תנסי להבין מה קורה לך כשאת פוגשת אותם..." אני רוצה להפסיק לצעוק... אני רוצה להיות רגועה איתם... אני רוצה לשחק איתם(בחיים לא עשיתי את זה) אני רוצה לשבת ולצחוק איתם - בחיים לא עשינו את זה, אני רוצה להפסיק להיות אמא כזו, אני רוצה שהילדים יספרו לי כל דבר שעובר עליהם , שיסמכו עלי שאעמוד בשבילם בכל עת בכל שעה, כיום הם לא סומכים עלי לרגע. והם צודקים איך אפשר?! אני הכי מיואשת בעולם. ואני הכי רוצה עזרה אמתית שתניב תוצאות. היש כזו??? שבוע טוב וסליחה שיצא לי ארוך כל כך... אני
