הכי טוב שיש- בכמה חלקים

[מרב.]

הכי טוב שיש- בכמה חלקים

בכל טיפול שעשיתי, מאז הגעתי לפורום, הודעת ההצלחה שהתנסחה לה בראשי החל מימי הזריקות והלכה ולבשה אופי בימים הגורליים- ונאלצה להמתין לחודש אחרי כדי לקבל את התקווה לחשיפה שוב... בנוסח שונה. ודווקא עכשיו- אף מילה לא טעתה לה במוחי, חיפשה מקום נכון להשתלב במשפט, אף לא רעיון או טיוטה, פשוט בשלווה עבר לו הטיפול הזה, ורק מזה כמה ימים, לאחר שכל מגוון הרגשות צפו ועלו, לאחר כל ההתרגשות שאין לתארה במילים שככה, החלו להיווצר משפטים שהלכו וניבנו, ורק ההתחלה, הפתיחה, סירבה להופיע. אז הנה אני, בנות- בהריון, עוד משתאה למילה הזו "בהריון", שמוצמדת אלי, לא מאמינה ומתרגלת, מוצאת את עצמי מרגישה שונה לגמרי ממה שחשבתי שארגיש- דברים שכתבתי כאן פעם, על שבריריות ההריון. לאחר שנתיים וחצי ארוכות, תחילה מלאות בתקווה, לאחר מלאות התימהון, ולאחריו ייאוש גדול ולאחריו אדישות- ובסוף שוב, תקווה ואמונה. לאחר שידענו משברים ושברונות גדולים שלא חשבנו שנדע את דרכינו החוצה מהם, משברים שהרחיקו את התקווה המשותפת הזו שנראתה בלתי אפשרית, שזמן ההתאוששות מהם היה ארוך וכואב אף הוא, לאחר דמעות רבות שנשפכו, דמעות כואבות וצורבות, של אכזבות, של ייאוש, של שלילי עולב, של קנאה מפעמת, של חוסר צדק בגלל הדרך המפותלת הזו- שלא די שהיא ארוכה ובלתי נגמרת, גם המשברים הפכו אותה לבלתי אפשרית, הרבה דמעות זרמו והצרו את חריצי העיניים, לאחר חוויות רבות כל כך, עצובות ושמחות, מחלישות ומחזקות, מרירות וחמוצות ומתוקות- לאחר כל אלו, בא לו הבלתי יאומן, הזה- להגיד שתי מילים- אני בהריון- ולבדוק שאני היא זו שניצבת שם והמילים הללו שלי, יוצאות מפי. לחלוטין לא מסכמת, אבל גדול ונרחב היה התפקיד של הפורום הזה בחיי ובחיינו. פעמים רבות הרהרתי במה היה קורה לנו ובינינו אילולא הכתובת הווירטואלית הזו שהפכה לבית- והרבה יותר מדף הבית- בחיינו. והתשובה היא- היינו עוברים, אבל עם הרבה פחות כוח. החברים שצברנו כאן- לחוד וביחד- הפכו את הדרך והמשא לקל בהרבה, הרבה מהמר והכואב הפך למתוק, וללא שום ספק ההומור, השחור והצבעוני- עזר לנו לחייך בקטעים הקשים והארוכים. מצאתי את עצמי חושבת פעמים כה רבות על הפורום הזה- שמורכב מעשרות רבות של בנות שכותבות- כל אחת מביאה עימה את משאה שלה, הגיגיה, רגשותיה, מילותיה, צחוקיה- וביחד נוצר מארג מדהים של עידוד, רשת של תמיכה. בכל פעם שמישהי חשה היתה מודה בהתרגשות "לכן הבנות, לפורום", הרגשתי שזו ישות רבת פרצופים אבל עם גוף אחד שנושם ופועם ביחד. ואני אומרת לכולכן, לכל הפרצופים והפנים של הגוף הגדול והחם והפועם הזה- תודה מקרב לב, תודה שהייתן שם בשבילי, תודה שנתתן לי לתמוך וללטף מדי פעם. ואני מאחלת לכל אחת באופן אישי- אהבה בלי סוף, לעצמיכן, לכל מי שסובב אותכן, לעולם, ואושר מלוא גודל הלב- שיגלוש וינצוץ, ותקווה שתאיר תמיד את הדרך, גם ברגעים הקשים. יש לי כל כך הרבה לרשום, שזה חייב להיות בחלקים... מרב

 

[מרב.]

מהלך הטיפול

לאחר חודשיים נעימים של הפסקה מאז ההפריה הראשונה, הגיע הזמן לחזור למסלול, בלחצו של האיש. אם זה היה תלוי בי, הייתי מותחת את ההפסקה על פני עוד חודש. הרגשתי מלאה בכל החוויות שצברתי בחודשיים האלו- שאת חלקן תיארתי בהודעה הקודמת, ב"חגיגות השנה", אבל לא מספיק, הרגשתי שעוד לא הגיע השעה לחזור לטיפולים- אבל כשעמדה האפשרות אם להמתין עוד חודש או להתחיל, כבר התרגלתי לרעיון ולא הייתי מוכנה לחשוב על דחיה. פרוטוקול הטיפול היה דומה מאוד לפעם הקודמת- דיכוי ארוך, עם סינרל, ומנוגון. ימי הסינרל העליזים היו עגומים ביותר- הלה גרם לי לשפל מדרגה כמוהו עדיין לא חוויתי- דכאונות קשים עם רצון להיות במצב מאוזן ואם אפשר אז להיעלם לאט לאט. שום דבר לא עזר להצהיל את רוחי, גם לא קניות, ואף לא ארוחה רומנטית של פסטה תוצרת בית שהאיש עמל וטרח להכין- לאור נירות בליל חורף סוער. למרות שידעתי שאלו ההורמונים, לא יכולתי להשתחרר מאחיזתם הלופתת. כשהתחילו ההזרקות המצב קצת השתפר. אחד הרופאים אותו שאלתי ביאוש למה ההורמונים לא גורמים להיי מטורף באותה מידה שהם גורמים לדיכאון חסר תקדים (שיהיה לפחות איזון..!)אמר שהדיכאונות נגרמים מחוסר באסטרוגן, ואני מניחה שלכן זריקות המנוגון שיפרו קמעה את המצב. התחלתי עם 2 אמפולות מנוגון, וירדתי לאחר 4 ימי הזרקות ל-1.5. בשיחת הסיכום של ההפריה הקודמת ביקשתי יותר זקיקים. גם אז הזרקתי 2 אמפולות- ורק בימים האחרונים ירדתי ל-1.5 עקב זינוק של האי 2. אז היו 9 ביציות, וכיוון שלא היו הפריות טבעיות והעוברים לא היו משו-משו, ביקשתי מינון גבוה יותר כדי להפיק יותר זקיקים. בפועל מה שקרה היה ההיפך. לאחר 4 ימי הזרקות הורידו את המינון ל-1.5, ועימו המשכתי עוד 8 ימים- הייתי בטוחה שבכל שחלה גדלים להם 5-6 זקיקים, אבל באולטרסאונד האחרון, יומיים לפני השאיבה, עשה רזיאל בדיקה מדוקדקת ובישר על שניים מימין ושלושה בשמאל. ההלם היה מוחלט- ואני עוד התחלתי לדבר איתו על כך שמעל 10 ביציות אני רוצה לנסות בכל זאת הפריות טבעיות (כי הוחלט לעשות על כל הביציות איקסי), או אולי לתרום... בדיעבד, מזל שעברתי את זה לפני השאיבה- אם הייתי מתעוררת מהשאיבה, ממתינה ל-11-12 זקיקים ושומעת על חמישה- ללא שום ספק הייתי מתחילה לבכות. אז כן, חמש ביציות נשאבו, ושלוש הופרו, והאכזבה היתה גדולה ביותר, ולא עזרו כל המשפטים השחוקים-אך-נכונים (מסתבר...) שאם יהיה הריון זה בכלל לא משנה. הרגשתי שלא יכול להיות שעברתי את כל מה שעברתי בשביל סה"כ חמש ביציות ושלושה עוברים! ההחזרה הייתה יומיים לאחר השאיבה. כל מי שטיפל בי שלח לי אנרגיה לשעת ההחזרה, כולל חברה טובה. כיוון שהיו המוווווווןןן שאיבות, היו גם המון החזרות, והמתנה להיכנס לחדר הניתוח הלכה והתאחרה. כשהודעתי להם בעוז ועזוז שאני חייבת להיות בבית ב-13:00 כי הטכנאי מגיע להתקין מכונת כביסה ושאני מבטיחה לשכב בבית, ד"ר שכטר והאחרות לריסה כמעט כבלו אותי למיטה- הם מחמירים עד הפרט האחרון: שכיבה עם רגלים מורמות קמעה במשך שעתיים, יומיים שכיבה בבית ועוד יום שלישי מנוחה, ובמשך כל השבועיים- איסור השתרללות מוחלט. אז אבי יצא לקבל את פני הטכנאי ואני עשיתי הרבה סייקים לבטן, כדי לשכנע את השניים להישאר. הוחזרו שני עוברים בדרגה 1, עם 4 תאים כל אחד. העובר השלישי היה היפראקטיבי... תוך יומיים כבר הגיע ל-7 תאים ולכן הוקפא (רונאל אמר לנו שהם לא אוהבים שהם רצים כ"כ מהר) ההמתנה... שבוע ראשון להמתנה עבר בספיד, פשוט לא הרגשתי איך טס לו. אבי טס להולנד וחשבתי שההמתנה לחזרתו תעזור לי להעביר את הימים. הענין הוא, שבדיוק שבוע לאחר ההחזרה, כשחזרתי מאסף הרופא לאחר בדיקות הדם- פסק הזמן מלכת. יום שלישי ורביעי זזו רק בגלל שהיה לי לחץ בעבודה, אבל הדיכאון והעצבנוּת היו גדולים, כיוון שהתחלתי להרגיש כאבי מחזור בגב התחתון- כמו שאני מרגישה ביום לפני שאני מקבלת. עוד משהו- בשבוע הראשון מההחזרה, מדי יום עשיתי לעצמי סייקים- אנרגיה על הבטן, ומדי פעם גם דיברתי אליהם. החל משבוע לאחר מכן- זה מוזר ומצחיק להגיד- אבל הרגשתי שאין טעם. ההשתרשות הרי קורית תוך שבוע מההחזרה, והרגשתי שאם הם שם- הם ישארו שם, ואם זה לא הריון- הרי זה מגוחך לדבר ולעשות אנרגיה למי שאינם כבר שם... במשך כל ימי ההחזרה שמרתי על סטטוס קוו מבחינת הרגשות והתקוות. אני לא יכולה לומר שהייתי אופטימית חסרת תקנה, אבל בהחלט הייתי חיובית ולא נתתי לעצמי לשקוע במחשבות של "אם לא..". לא דמיינתי התקפלות בבכי כואב ולא אפשרות של כישלון- וכשאלו כן תקפו אותי- מיהרתי לסלקם. אני לא כ"כ יודעת להסביר את זה- לא אז וגם לא עכשיו. מעין חוזק שעטף אותי ולא נתן לי ליפול. בכל אותן שבועיים של המתנה חישבתי לעצמי בראש משום מה שביום הבטא שהוא 14 יום מההחזרה, אני אהיה 16 יום מהכוריגון. כמה ימים לפני נפל לי האסימון והבנתי שביום הבטא אהיה 18 ימים מהכוריגון- רחמנא ליצלן! יש גבול למה שאפשר לצפות מבחורה, אבל לא להמתין כ"כ הרבה ימים מהכוריגון! מיד תכננתי להתקשר ביום ראשון, יומיים לפני הבטא, ולבקש המתקת ימי העונש, אבל כבר במוצ"ש החלטתי להשתמש בערכת הפיפי האחרונה שנותרה לי בבית. אני לא מרבה להשתמש בהן, נשארה לי אחת מלפני חצי שנה או יותר- והחלטתי לעשות בה שימוש. האיש ביקש לא בלילה, לפני השינה, כדי לא להרוס לי ולו את הלילה במקרה של לא (אופטימי, אה?) והסכמתי בחפץ לב (אופטימית, אה?), אבל יום ראשון בבוקר, זה היה היום. בדיקת הפיפי נערכה לאחר ששכבתי עם האוטרוגסטן כשעה, הייתי נים-לא-נים- רק מקוה שלא יגמר לו הפיפי... אבי עוד ישן- ואני השתנתי במרץ ולפתע נזכרתי שאני לא ממש זוכרת מהו חלון הביקורת ומהו חלון ההריון, אבל כשתוך שניות ספורות הופיעו שני קוים- הבנתי שזה לא ממש משנה - האיש הקיץ משנתו מבוהל מהזעקה שיצאה לי מהפה ומהנחיתה שהרבצתי עליו. השעה היתה 8 בבוקר- כבר אי אפשר לרוץ לאסף הרופא, ורק חישבתי מה יהיה ארוך יותר, יומיים עד יום שלישי כדי לקבל תשובה תוך 4 שעות, או להמתין יום שלם מרוטת עצבים בעבודה כדי לרוץ למכבי בסוף היום להוציא את התשובה מהבדיקומט- ומיד הוכרעה הכף- לטובת מריטת העצבים... ואני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל לא היתה רגועה ממני ביום ראשון- לחלוטין לא יכולה להסביר את זה. שלווה, רגועה ובטוחה, עבדתי כרגיל לחלוטין ואפילו לא הקדמתי צאת. נסעתי כרגיל, כשרק בדרך הלב מתחיל להחסיר פעימה- אבל מהתרגשות גואה- והמספר הזה, 192, גרם לי ליפול בצחוק הסטרי ליד המכשיר ולהמשיך אח"כ ולהוציא המהומים, צחקוקים, גרגורים, נהמות ויללות. המתנה של יומיים ליום הרשמי של הבטא- 403- ואני הפסקתי לנשום. אני בהריון, וכל מה שיכולתי להגיד באותו יום היה- unfucking believble

 

[עמית@]

טוב נו אז עכשיו תגובה

את הצעקות שלך בנייד ליד העבודה שלך (להזכירך "עמיתי אני בהריון...") אני לא אשכח בחיים- צר לי להישמע כמו טלנובלה סוג ז´ אבל המחנק ההוא בגרונך והבשורה המהממת והמדהימה הזו (אגב- יומיים לפני אמרתי ליוסי שאת בהריון ושרק יחכה ויווכח שאני צודקת..) אז הסטתי את הראש מהמסך בעבודה ונכפפתי קצת הצידה (בכל זאת אינטימיות ושיחה אישית ומרגשת) ופשוט לא ידעתי מה להגיד אני לא מאמינה מרברב בלי י´ עדיין לא מאמינה שהשנתיים המפרכות עם הנפילות והעליות (לשם ירידות ולהפך..) נגמרו בבטא פועמת (ובקרוב גם בגופיף זעיר ומרצד על מסך הUS) את- שהיית ועודך חברה כל כך טובה במשך הזמן הזה- שעודדת אותי תמיד בנפילות שלי וגם הרשית לי לעודד אותך כשלא יכולת עוד. ועכשיו... בא לי לצעוק ולשמוח ולחבק ולאמור אלפי מילים שחלקם כבר אמרתי אני אוהבת אותך- ונשיקות לאיש שלך הכתום והאוהב עמית

 

[מרב.]

עמיתימייאו אהובה שלי

מצעירות הפורום- ועם זו, הבוגרת שבינהן, רצינית ובאותה נשימה- צינית עד כאב... כמה ידע הספקת כבר לצבור- ידע שעוזר לאחרות אבל בינתיים לא לך. האהבה שלך ושל יוסי היא אחד הדברים המרגשים שפגשתי- קשורים וכרוכים אחד בשני- הסמל של היין והיאנג. עמיתי, את הגורים שלך אני יודעת שאראה, אני יודעת שאצרח עד חרשוּת לשמוע על ההריון שלך- אני מקווה שלא תזדקקי עד אז ליותר מדי הומור שחור לרכך את האכזבות שהן מנת חלקך לאחרונה. אני מדמיינת אותך משתובבת עם הגורים- אמא צעירה עם גורים רבים... אם עכשיו רק תרשי לי לעודד אותך- מבטיחה לא לומר את המילה "אלטרנטיבי" לידך (אבל לקוות שתפני אלי יום אחד... אולי עכשיו אחרי שאת רואה שזה עובד

) מאחלת לך חוץ מהריון- את כל האהבה שבעולם- שתשעה קבין ממנה כבר נפלו בחיקך, בחורה אהובה שכמוך. אוהבת אותך המון, מרב

 

[רומי^^]

ואו../images/Emo70.gif - ואו, ואו, ואו../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif זה

כל מה שיכולתי לומר כשקראתי את ההודעה שלך, מרבי

ואני חוזרת וקוראת, חוזרת וקוראת - ושוב פעם - ואואחד גדול וענקי. איזה כייף, איזה אושר, איזה יופי ולא אכפת לי בכלל שזה ממש בהתחלה - כמו שכתבת UNFUCKUNG BELIEVABLE, בהחלט!!! מחזיקה אצבעות שהפעם זה הולך לכם עד הסוף. עשית אותי באמת שמחה ומאושרת.

שבוע נפלא של הכפלות והתרגשות שיהיה לכם -

רומי

 

[א י נ ס]

רומי צ´ כתבתי לך מסר, תבדקי../images/Emo43.gif

 

[מרב.]

רומיקי אחותי...

זוכרת את צילום הרחם המשותף, באותו יום, לפני מליון וחצי שנה? כמה רחוק הוא נראה עכשיו, כמה הספקנו לעבור מאז- כמה התחזקנו וכמה בגרנו, כמה ידע רכשנו... את בחורה מדהימה, מעודדת ללא ליאות, אופטימית וחיונית. מעולם לא התראינו אבל אני מדמיינת בחורה קופצנית וחייכנית חסרת מנוחה- ג´ינג´ית, לא? אל תאבדי את הכוחות- אני יודעת שקשה, אני יודעת שהתעייפת קצת, אבל קחי עוד נשימה עמוקה- את עומדת להצליח בקרוב- אני מרגישה את זה

חיבוק גדול ותודה על הכל, מרב

 

[רומי^^]

../images/Emo25.gif - אני מאחורייך, יקירתי -

תוך חודשיים אני סוגרת את הפער. צילום רחם??? ואו - לדעתי זה היה בדיוק לפני שנה.....כמה זמן וחיים עברו מאז. עדיין נפעמת ומתרגשת. הרבה אהבה - רומי

 

[רומי 007]

מרב../images/Emo39.gif../images/Emo39.gif

זר פרחים וברכות להריון קל ומוצלח!!! הרבה אושר והערה קטנה לרומי^^: קראת את הספר תיק הפלסטיק הסגול של לילי או שהמצאת מחדש את הביטוי "ואו - זה כל מה יכולתי לאמר"?

 

[מרב.]

רומי, רומי בונד

מאחרוי המילים המשעשעות והציניות המצחיקה מסתתרת (תרתי משמע...) בחורה רגישה ועדינה- שמשלמת מחיר על כך. אבל כבר אמרתי- את הרגישות והעדינות הזו לא שווה להחליף עם אף תכונה- זה מה שעושה אותנו בני אדם, זה מה שמייחד אותך. אני יודעת שלא קלה היא דרכך, ומקווה כל כך לשמוע בקרוב על הנס שלך (נס חנוכה, נס פורים או נס פסח- אפילו בלי חג

)

ותודה על הכל, מרב

 

[רומי^^]

לא קראתי את ה../images/Emo63.gif - ואני ידועה

כתולעת ספרים רצינית!!!! איך הוא?? שווה לקחת? מה שכתבתי פשוט היה מה שהרגשתי באותו הרגע - עד עכשיו. מה שלומך, בלונדה? (ככה שמעתי...

)

מקווה שאת חשה בטוב. נשיקות.

 

[טליה מספרד 1]

פליסידאדס

האמיני האמיני, עם כל מה שעברת, עכשיו זה פה וזה מוחשי. מאחלת לך ים של אושר ונחת הריון משעמם וארוך, שיביא בסופו מגע של תינוק רך- שלכם!!! איזה כיף!!!

 

[מרב.]

Gracias, principita

כיאות לרעייתו של הנסיך, לא? טליה יקרה- מעט הכרנו, אבל מרגישה בחורה רגישה וחמה, ומאחלת לך עוד קצת אורך רוח- ולאחריו שמחה רבה ומתפרצת. ולבן של הנסיך והנסיכה יקראו- El Pequeno Principe- הספר הכי אהוב עלי- יש לי אותו בכל השפות שאני דוברת (גם ספרדית) אז "הנסיך הקטן", בקרוב ינחת אצלך, שולחת הרבה כוח- מרב

 

[ligo]

מרברבית!

את לא יודעת כמה אני שמחה עכשיו! איזה אושר! כבר בתחילת ההודעה שלך התפתיתי לעבור לפיסקה השנייה ולראות שזה זה. ואז הצעקה בהתלהבות "מרב בהריון" (ואז אני מסבירה לבעלי מי זאת מרב) וממשיכה לקרוא את ההודעות המרגשות שלך. אין מילים בפי. פשוט שמחה נורא נורא בשבילכם שזה סוף סוף קרה.

 

[מרב.]

תודה ליגו...

עוד זוכרת את ההודעה שלך על ההריון- ולא יאומן איך הזמן עובר, ואני קוראת הודעות שלך בתור הריונית מבוססת היטב באמצע הדרך- נראה לי משהו בלתי יאומן (וכ"כ טבעי וברור..) מאחלת המשך הריון שלוו- עד לשלב הלא יאומן של הלידה, ותודה מקרב לב על המילים החמות, מרב

 

[לילךפ]

אני מתרגשת מאושר ../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif

ואו איזה אושר?! עשית את זה כל הכבוד!!! שימשיך טוב 9 חודשים נפלאים מזל טוב לילך

 

[מרב.]

לילך יקרה...

מחזיקה אצבעות שבקרוב אושר כזה אצלך. בקרוב גם את "תעשי" את זה, זה בטוח... עוד קצת לנשום, עוד קצת להחזיק מעמד- וזה יבוא.

מרב

 

[אולה *]

מרבבבבבבבבב! (בלי יוד) ../images/Emo3.gif

איזה יופי, איזה אושר!!!! מחכה לשמוע על 2 שקי הריון יפים. אלף נשיקות, אולה.

 

[מרב.]

אולתי יקרה שלי,

רק שק אחד- ברוך השם (עם כל האכזבה והרגשת האובדן שבעניין, בכל זאת מעדיפה את זה כך) וקשה להעלות על הכתב את כל מה שאני מאחלת לך. זה בעיקר שיבוא כבר האושר, שיגמר שלב התהיות, הכמיהה, חוסר הסבלנות וחוסר היכולת להתמודד עם הטיפולים והאכזבות וההפתעות חדשות לבקרים. את ופיטר פן- זוג משמיים, כמו פיי ופיה מאוהבים מעל הראש- ממש רואה כוכבים ולבבות חגים מעליכם... ואתם תהיו זוג הורים מדהימים- פשוט כך. מקווה שתמצאו את הדרך שלכם לאושר במהרה- כי רב לו הזמן. ותמשיכו לאהוב כ"כ מקסים,

מרב

 

[תוליק]

יש! יש! יש!

את לא יודעת עד כמה אני שמחה - אצלך יותר מאשר אצל אחרות. את יודעת מרב,למרות שלא היה לי איתך קשר אישי יותר עם בנות אחרות פה בפורום, במובן מסוים (עם כל השמחה שיש לי שהמילים הכתובות לא יוכלו להראות) חבל לי שאת עוזבת כי התגובות שלך פה בפורום תמיד יצגו בשבילי את החכמה, האיזון והרוך. התנחמתי גם כשענית לי וגם כשענית לאחרות והצטיירה לי דמות מקסימה אמפתית ותומכת. אני שמחה מאוד בשבילך, ושולחת אותך עם ברכת הדרך והמן אהבה לפורום הריון.