הכי חשוב - האש.
את לא תאמיני, או אולי אפילו תצחקי; אבל הדבר הכי חשוב הוא הכנת הגחלים. כל היתר הוא משני, כמעט טכני. אבל הכנת הגחלים... זה מה שקובע בסופו של דבר את האיכות. כן, אני מכיר את שיטת הקוויקי. אין זמן. כולם להוטים לגמור מהר. ואז עושים קוויקי: זורקים שם איזה חומר לבן, או שופכים קצת דלק, מציתים גפרור ו....בום! פורצת הלהבה בפתאומיות, וכמו שהיא פורצת ושורפת - נמוגה. ויש לזה ריח כזה... מתכתי, תעשייתי. אבא שלי היה מומחה בזה. הוא היה מסתובב בשטח ואוסף בקפידה ענפים יבשים מהשדה ועלים שנשרו בשלכת האחרונה. היה מסדר את הפחמים בערימה קטנה, ועוטף אותם באהבה ביבול הזה שהביא איתו. בין לבין, היה דוחף חתיכות קטנות של עיתון מאתמול (אני זוכר שהיה מקפיד לשרוף את העמודים שסיפרו על הפסדה האחרון של קבוצת הכדורגל שהוא אהד...). כל התהליך הזה היה נמשך דקות ארוכות. הוא היה מקפיד על כל פרט בעדינות כזו, שלא התאימה לידיו הגסות מעבודת הכפיים. היה נוגע בכל פחם, מזיז אותו, ממקם אותו מחדש, שיהיה לו נוח; מסדר מחדש את הענפים היבשים, מלטף את עלי השלכת. ממש כמו מעשה אהבה... לאחר ש``שלד המדורה`` היה מוכן, בגפרור אחד היה מצית את חתיכות הנייר. והאש הייתה שורפת במהירות את הנייר ונתפסת בענפים היבשים ובעלי השלכת. ואז, היה נשמע מין רשרוש כזה. זה היה הקול שסימן שהאש נענית לו בחיוב, ומחזירה לו אהבה. ובמהלך תהליך הבעירה האיטי הזה, הפחמים היו נדלקים. לאט לאט. אחד אחד. והרשרוש היה גובר. זו כבר היתה לחישה. אני זוכר את עצמי כילד מסתכל מהופנט בתוך האש. איך אהבתי לראות כיצד כל פחם ``נדבק`` מהאש שעיכלה באיטיות אך בנחישות, את הענפים ואת העלים, ואיך אפר הנייר הטפל התעופף לו משם. וכך, לאט לאט, כמעט כמו בטכס דתי, אחוז בתחושה מיסטית, עיניו בורקות (והיה ברור שהוא חולם באותו זמן), אבא שלי היה מזיז בפינצטה הארוכה מברזל חלוד את הפחמים מצד לצד. מסדר אותם מחדש, כדי להקפיד שהאש תהיה אחידה. ושוקקת. ושכל הגחלים לוחשים. והריח שהאש הזו היתה מפיצה... בשלב הזה כולנו כבר הזלנו ריר. רק להסתכל על הבשר הזה עומד לו שם, ממתין; והוא... במה הוא מתעסק... עושה אהבה עם האש... ורק כשהלהבות נרגעו, כשהפחמים באמת הפכו לגחלים לוחשים, כל אחד במקומו, כל אחד מפיץ את חומו לכיוון שנועד לו; היה מציב רשת ברזל (מה שקוראים כאן ``מנגל`` - איזו מילה....) בגובה 30-40 ס``מ מעל המדורה, ומניח מעליה את הבשר הנחשק. וכל פעם שהשומן המטפטף על האש היה מבעיר להבות חצופות שאיימו לחרוך ולשרוף את הבשר (מעשה התאבדות של הבשר שלעולם לא הצלחתי להבין), ללא שהיות מיותרות היה מתיז כמה טיפות של מים על הלהבות, כדי להשקיט את האש, שתחזור ללחוש, באיטיות וברכות. וההתפרצות הרושפת היתה נבלמת, עד הפעם הבאה. כמו באהבה. כמה סבלנות היה צריך... ומה... אין דבר שלא ייצא טעים על אש כזו... אפשר להיות שבע רק מהאש... אני ניסיתי ללמוד את זה ממנו. איך להכין את האש. היתר הוא טכני, משני. לפעמים אני שוכח את זה. וכל פעם מחדש, משתדל להזכיר לעצמי להקפיד שהגחלים ילחשו ולא יחרכו. ושזה יהיה לאט... לאט...בהדרגה. בעדינות. באהבה. והריח ילדה.... הריח... את בטוח תאהבי את הריח הזה... סקסופון.
את לא תאמיני, או אולי אפילו תצחקי; אבל הדבר הכי חשוב הוא הכנת הגחלים. כל היתר הוא משני, כמעט טכני. אבל הכנת הגחלים... זה מה שקובע בסופו של דבר את האיכות. כן, אני מכיר את שיטת הקוויקי. אין זמן. כולם להוטים לגמור מהר. ואז עושים קוויקי: זורקים שם איזה חומר לבן, או שופכים קצת דלק, מציתים גפרור ו....בום! פורצת הלהבה בפתאומיות, וכמו שהיא פורצת ושורפת - נמוגה. ויש לזה ריח כזה... מתכתי, תעשייתי. אבא שלי היה מומחה בזה. הוא היה מסתובב בשטח ואוסף בקפידה ענפים יבשים מהשדה ועלים שנשרו בשלכת האחרונה. היה מסדר את הפחמים בערימה קטנה, ועוטף אותם באהבה ביבול הזה שהביא איתו. בין לבין, היה דוחף חתיכות קטנות של עיתון מאתמול (אני זוכר שהיה מקפיד לשרוף את העמודים שסיפרו על הפסדה האחרון של קבוצת הכדורגל שהוא אהד...). כל התהליך הזה היה נמשך דקות ארוכות. הוא היה מקפיד על כל פרט בעדינות כזו, שלא התאימה לידיו הגסות מעבודת הכפיים. היה נוגע בכל פחם, מזיז אותו, ממקם אותו מחדש, שיהיה לו נוח; מסדר מחדש את הענפים היבשים, מלטף את עלי השלכת. ממש כמו מעשה אהבה... לאחר ש``שלד המדורה`` היה מוכן, בגפרור אחד היה מצית את חתיכות הנייר. והאש הייתה שורפת במהירות את הנייר ונתפסת בענפים היבשים ובעלי השלכת. ואז, היה נשמע מין רשרוש כזה. זה היה הקול שסימן שהאש נענית לו בחיוב, ומחזירה לו אהבה. ובמהלך תהליך הבעירה האיטי הזה, הפחמים היו נדלקים. לאט לאט. אחד אחד. והרשרוש היה גובר. זו כבר היתה לחישה. אני זוכר את עצמי כילד מסתכל מהופנט בתוך האש. איך אהבתי לראות כיצד כל פחם ``נדבק`` מהאש שעיכלה באיטיות אך בנחישות, את הענפים ואת העלים, ואיך אפר הנייר הטפל התעופף לו משם. וכך, לאט לאט, כמעט כמו בטכס דתי, אחוז בתחושה מיסטית, עיניו בורקות (והיה ברור שהוא חולם באותו זמן), אבא שלי היה מזיז בפינצטה הארוכה מברזל חלוד את הפחמים מצד לצד. מסדר אותם מחדש, כדי להקפיד שהאש תהיה אחידה. ושוקקת. ושכל הגחלים לוחשים. והריח שהאש הזו היתה מפיצה... בשלב הזה כולנו כבר הזלנו ריר. רק להסתכל על הבשר הזה עומד לו שם, ממתין; והוא... במה הוא מתעסק... עושה אהבה עם האש... ורק כשהלהבות נרגעו, כשהפחמים באמת הפכו לגחלים לוחשים, כל אחד במקומו, כל אחד מפיץ את חומו לכיוון שנועד לו; היה מציב רשת ברזל (מה שקוראים כאן ``מנגל`` - איזו מילה....) בגובה 30-40 ס``מ מעל המדורה, ומניח מעליה את הבשר הנחשק. וכל פעם שהשומן המטפטף על האש היה מבעיר להבות חצופות שאיימו לחרוך ולשרוף את הבשר (מעשה התאבדות של הבשר שלעולם לא הצלחתי להבין), ללא שהיות מיותרות היה מתיז כמה טיפות של מים על הלהבות, כדי להשקיט את האש, שתחזור ללחוש, באיטיות וברכות. וההתפרצות הרושפת היתה נבלמת, עד הפעם הבאה. כמו באהבה. כמה סבלנות היה צריך... ומה... אין דבר שלא ייצא טעים על אש כזו... אפשר להיות שבע רק מהאש... אני ניסיתי ללמוד את זה ממנו. איך להכין את האש. היתר הוא טכני, משני. לפעמים אני שוכח את זה. וכל פעם מחדש, משתדל להזכיר לעצמי להקפיד שהגחלים ילחשו ולא יחרכו. ושזה יהיה לאט... לאט...בהדרגה. בעדינות. באהבה. והריח ילדה.... הריח... את בטוח תאהבי את הריח הזה... סקסופון.