הכחשה...

[lonelyrider]

הכחשה...

בכל פעם שאני חוזר מבית הורי אני חוזר מלא ברשמים.. מה לעשות נוסטלגיה... מה שהיום היכה בי זה ההכחשה... שתבינו, אני יוצא בשאלה מזה 7 שנים כמעט... התפילין שלי מעלות אבק כבר מעל חמש שנים. הגיע מצב שאבא התחיל להניח את שלי כי הם היו מהודרות יותר... אלפי פעמים שישנתי בבית והורי ראו שאני לא קם לתפילות, מאות פעמים שהורי ראו אותי בבגדים "חילונים". ועדיין.. עדיין הם לא מוכנים לקבל... עדיין כשאני מתארח בשבת אבא דוחף לי את הברכון, מושיט לי את הצלוחית למים אחרונים, מבקש ממני לזמן... ואני נדהם. אני נדהם מיכולת ההכחשה הזו, מה אתה לא רואה את הסימנים? אני תוהה.... לא, שלא תבינו, יצא לי לומר לו שאני חילוני לא פעם ולא פעמיים... תמיד הפרצוף שלו התכרכם. עיניו נישאו השמיימה, ושפתיו מילמלו: שה' יחזיר אותך בתשובה... חשבתי שזה יספיק, טעיתי! כל כך טעיתי.... לפעמים אני חושב שאולי אני צריך לתת לו הכל בפנים.. לבוא גלוי ראש, אומצת חזיר ביד שמאל וצ'יזבורגר ביד ימין ולהכריז "אני חילוני, ח י ל ו י נ י!!!!! כויפר!!!!!!! אבל אני לא רוצה, אני אוהב אותם ולא בא לי לפגוע בהם, אבל מתי זה יגמר? (אולי אני בכלל פוגע כשאני לא אומר להם) לאחרונה (אולי עקב גילי המתקדם) אבא שלי לחוץ על היותי רווק... אז בכל הזדמנות הוא מניח את ידיו על ראשי ומברך אותי שאמצא כלה נאה וחסודה, והיום הוא אפילו ברך אותי שאמצא "אשה כשרה עושה רצון בעלה".... זה אולי מצחיק, אבל זה מתסכל.. כי אני מרגיש כאילו הוא חי בהכחשה.. ויום אחד הוא פתאום יתעורר יקבל שבץ ויפול... מה, גם לי זה יקרה עוד עשר שנים?

 

[הלך המנוח]

אתה לא יכול לשחק את המשחק?

כאילו רבק, תעשה לו טפה נחת, אחרי שהביא אותך לעולם, קצת עבד בשביל זה לא? אולי אתה כועס עליו שהביא אותך , ואולי על זה שהוא דוקא, אבל תכלס קרע את עצמו כדי להביא לך פת לחם ואולי עדיין, ומה עם הסבל שאמך עברה בלידה? אז מינימום של הכרת הטוב, תעשה כאילו . תהיה שחקן קצת . שיחשבו מה יש?

 

[lonelyrider]

אני משחק את המשחק.

זו הבעייה בדיוק... אם מרצון אם מכורח אם מעצלות... אבל עד מתי אני אמור לשחק? ואם הוא הביאני ועמל על חינוכי, האם אני אמור לשקר בגלל זה כל חיי? ובכלל, אני חושב שזה פשוט יטפח לו יום אחד על הפנים ויכאב לו פי מאה.. הרי יש עוד דברים מאד מכריעים בחיי שיסבו לו צער לא יסולא אם הוא ימשיך בהכחשתו זו. דברים דוגמת נישואין וילדים.. איך הוא יתמודד עם הנכדים החילוניים שלו אם עכשיו הוא לא מוכן לקבל שאני לא מברך אשר יצר? וראאבק. מה כל כך קשה לקרוא את הסימנים? קשה קשה... (עוד דבר, אנחנו גם היינו רוצים שילדינו יעבדו עלינו רק בשביל שיהיה לנו נוח? נקודה למחשבה.)

 

[uri80]

../images/Emo13.gif מזכיר לי קצת את ההורים שלי

לא נראה לי שהם יוותרו אי פעם על התקווה הזו. כבר עדיף להאמין בתחיית המתים.

 

[virgin mary]

בשביל מה צריך סדר עדיפויות

כשמאמינים בשניהם. יש הורים שלא ככה?

 

[babylon_a1]

אצלי זה יתר גרוע

לא מתפלל כולל לא בכיפור לא צם באף צום (למעט כיפור בו אני נאלץ להציג) ועדיין הראש באדמה - הכחשה טוטלית

 

[מלח השמים]

קטע מהבלוג של tapuzo

ניהול בעיות - המהפכה הבאה בחשיבה האנושית לא תמיד ברור למה בעיות נוצרות. יש להן נטייה מוזרה כזו להיווצר דווקא היכן שבטוחים שאין שום בעיה. כלומר, חלק גדול מהן מפתיעות, כך שזה לא גודל הבעיה אלא העיתוי שלה, או העובדה שהיא פשוט לא נצפתה מראש. יש עמים שממש טובים בלצפות בעיות מראש. למשל האמריקאים. יש להם ספרי כללים, כדי למנוע בעיות, וספרי כללים מה לעשות כשיש בעיות, וספרי כללים מה לעשות כדי שלא יהיו בעיות בעתיד. ולמרות כל זה, מגדלי התאומים קרסו והקולומביה התפוצצה ובעירק הם נתפסו עם המכנסיים מופשלים. ובבעיות אישיות, אין מדריכים. כלומר, התרבות המערבית ובמיוחד זו שהשתקפה כתרבות אמריקנית ניסתה לאורך העשורים האחרונים לשווק לנו שאפשר ללכת לפסיכולוגים, להתייעץ עם מומחים, ללכת לסדנאות שיפור (הזוגיות, המיניות ומה לא), או להעזר בספרי הדרכה, תוכניות הדרכה, עובדים סוציאליים. כלומר, גם לבעיות אישיות יש פתרונות, יש ספר כללים. וזו הטעות הבסיסית. יש בעיות שאין להן פתרון. קונפליקטים פוליטיים, ממסדיים, חברתיים, דתיים, אישיים. בעיות שאי אפשר למנוע אותן, בעבר או בהווה או בעתיד, בעיות שאין עבורן כללים, שאי אפשר להתכונן עבורן, שהן בלתי צפויות. ואם תגיד את זה לאמריקאים, הפיוז במוח שלהם יתחמם ויתכן שהם יצא מכלל שימוש, כי עבורם זו הנחה בלתי אפשרית. את העולם, לשיטתם, אפשר צריך וחייבים לחנך, לתקן, לסדר. לכל בעיה חייב להיות פתרון הגיוני, כללים ברורים וסוף כלשהו. מספיק לראות סרט אמריקאי. אין בעיות בלתי פתורות. הסוף חייב להיות פתיר, לטוב או לרע. מערכות היחסים תמיד יגיעו לכדי הכרה מיצוי השלמה וטיפול בקונפליקטים. לעולם לא ישאר קונפליקט בסימן שאלה, המקסימום יהיה סימן שאלה בין שני פתרונות אפשריים. והם תמיד יוצגו, כדי שנדע שהפתרונות קיימים. וזה מהות השבר האדיר שהתפתח בין הקולנוע לחיינו האישיים. אנו חוזרים לבעיות האישיות שלנו ומגלים שבניגוד לסרט, הן אינן פתירות. הן בלתי צפויות. גם אם הן נפתרות לכאורה, זהו אינו פתרון סופי ומוחלט. שאין סוף ברור, שחור או לבן. שהקונפליקט לא מגיע לידי מיצוי בדרך דרמטית וברורה. ומכיוון שבעולם המסובך שיצרנו לעצמנו אנו נתונים בסבך עצום של בעיות וקונפליקטים, לעיתים חופפים או במקביל במגוון רב של תחומים, קיימות כיום אוניברסיטאות שמלמדות, כך גיליתי, מקצוע אינטרדיציפלינרי מדהים שנקרא `ניהול בעיות`. ולא במתכונת של ספר הכללים של עשה ואל תעשה, אלא מתוך שלוש הנחות הכי בסיסיות והכי נכונות: (בתרגום מאנגלית על לימודי התואר): 1) בעיות חדשות תמיד יצוצו 2) יש בעיות וקונפליקטים שאין להם פתרון 3) בהעדר פתרון, ניתן לטפל בהם על מנת לצמצם אותם או להחליש אותם בכדי להמנע מהפיכתם למכשול בלתי עביר, בידיעה שהם לא ייעלמו ועלולים להיווצר מחדש בצורה שונה. ואם נקח את המדינה שלנו, שבה יש בערך מאה קונפליקטים ביום שמתנהלים במקביל וכולם נראים בלתי פתירים, לא מפליא שאין כזה קורס בארץ? זה נשמע כל כך מסקרן. האם נזכה לראות מנהיג שבנאום לאומה יגיד: "אזרחים יקרים, תסמכו עלי - כי אני יודע שאין לי פתרונות לבעיות שלנו!". אנחנו עדיין בשלב אבולוציוני פרימיטיבי. המנהיגים שלנו בטוחים שיש להם (ורק להם) פתרונות לכל בעיה. הם יוציאו מכוניות מהבוץ, יתנתקו מפה ויגדרו משם, הם יטפלו ויסדרו ויעשו ועידות חקירה עם מסקנות לטיפול שורש בבעיה, כלומר כל דבר מלבד יכירו בעובדה שאין לבעיה הזו פתרון כנקודת בסיס. ולצערנו הרי כולנו יודעים שיש פה אינסוף בעיות ללא פתרון, ולכן אנחנו יודעים שמשקרים לנו בעיניים. והנה, הקאסמים הם הזדמנות אדירה לצה"ל להכיר ולהתמודד עם מציאות, עם בעיה, שאין לה פתרון ברור. בכלל, נדמה כי כולנו צריכים להפסיק להתפלל לצלם היונה עם עלה הזית ולהכיר בכך שלא יהיו פתרונות. שהקונפליקטים יימשכו. שלטוב או לרע, נאלץ להמשיך להתמודד עם אותן בעיות שיצוצו שוב ושוב, לפעמים בדרכים לא צפויות. ולא צריך לתת דוגמאות כי הרי מספיק לפתוח חדשות והדוגמאות צצות בכל משפט. ההכרה הזו שאין פתרונות, שהבעיות ימשיכו לצוץ, ושניתן בתבונה לנסות לצמצם אותן או לחיות איתן כדי שלא יהפכו למכשולים - יש בהכרה הזו משהו משחרר, אופטימי, מהפנט אפילו - וזה מפתיע כי ניתן היה לצפות שזה יהיה מדכא. ההשלכות של תפיסת המחשבה הזו הן אדירות. הן כל כך מנוגדות למה שגדלנו עליו, למה שחינכו אותנו, לתפיסת המונוכרום שיש לנו לגבי משפט וצדק, לגבי אתיקה, כללי התנהגות, קודים חברתיים.. ברמה האישית, ברמת החברה כולה.. אדיר. (הבלוג של tapuzo)

 

[אנדרנליסט]

וואו תודה.

מאמר מאלף.

 

[karmma]

נשמע מאוד מאלף

אבל פרט להפנמת הענין, שמי שיש לו בעיה, קימת אפשרות שהוא לא יוכל לפתור אותה, מה בדיוק כותב המאמר הזה רוצה?

 

[ניצוצות של הבנה]

לא יודע אם זה יעזור

אבל לעיתים קצת מעודד אם שומעים שהבעיות של אחרים גדולות יותר. א. תתעודד על כך שהם לא מגרשים אותך. יושבים שבעה. או נידוי מכל סוג. ב. תאר לך מצב של אנשים שבני או בנות זוגם מכחישים. המצב הרבה יותר אקוטי. בעוד שכאן לפי דרך הטבע אתה אמור יום אחד לעזוב את הקן. מאד מאד כואב לחיות עם הכחשה. אני מניח כי לפעמים עדיף לקבל דחיה, כך לפחות אתה יודע עם מה אתה מתמודד. אבל הכחשה זה פשוט ריחוף בחלל ללא מטרה. לסיום, עצה בגרוש ממני. חפש לך כמה שיותר חיזוקים למהלך מחוץ לתא המשפחתי. חברים חברות. כך תוכל יותר להשלים/להבין את העובדה שההורים לא מקבלים/מכחישים/וכו' בהצלחה

 

[כטוב ליבו]

הכחשה תמיד תהיה

ההורים שלי רואים אותי בתור הכישלון החינוכי שלהם לא אברך שנועד לרבנות לא מחותן עם ילד ואשה כשרה וצדיקה שהכירו לי בשידוך כמובן לא שומר שבת לא אוכל כשר ועוד סמל בצנחנים... כומתה אדומה- איזו טומאה, וגם מנקר עיניים, אוי אוי לאותה בושה. וזה לא מונע מהם להתקשר אלי כשאני נשאר שבת- שלוש דקות לפני כניסת שבת , כדי לברר אם יש בית כנסת בבסיס ואני מתפלל כמו שצריך ואם בפסח ערכנו סדר כשר למהדריןץ.... לדעתי גם כשאני אהיה בן 80 והם בני 120- הם ימשיכו עם ההטרדות

 

[stאסתי]

גם אצלינו זה ככה

הם יודעים שכשהדלת סגורה בשבת אני גולשת באינטרנט/מדברת בטלפון/מדליקה טלויזיה או כל דבר אחר ועדיין הם משחקים אותה כאילו אני דתיה ואמא אף לא איבדה את התקווה שאני אמצא בחור ישיבה טוב אתאהב והוא יחזיר אותי למוטב... היא מנסה לשכנע אותי בחתיכים מליונרים שהם "בראש שלך" לפי טענתה אבל עם כיפה על הראש(הרי מה שחשוב זה מה יגידו). יום אחד לא תהיה להם ברירה, הם יהיו חייבים להפסיק לעבוד על עצמם.

 

[rigoletto111]

גם אני מזמן בשבת...

זו לא הכחשה אלו כללי המקום לברך וליטול ידיים

 

[lonelyrider]

כללי המקום?

כמובן שהם םסתתרים תחת ההגדרה "כללי המקום". כמובן שכללי המקום הללו הם חד צדדים. בעבר הרחוק כשהייתי בחיתולי יציאתי תמיד היו נוהגים לומר לי: "ברומא תתנהג כמו רומאי", אז למה אתה מתלבש לא כמו חרדי? ואני הייתי שואל תמיד, וכי כשאתהם הולכים למקום חילוני אתם מתלבשים כמוהם? וכי אתם כשאתם מגיעים לרומא אכן מתלבשים כמוהם? (לרוב הייתי נענה שזה בכלל לא דומה, כי הם טועים וחוטאים וכו') עם כל הכבוד לכללי המקום, והמקום עדי שאני מכבד. כל ליל שבת אני לובש חולצה לבנה מכנסיים שחורות והולך חצי רמת גן ככה רק בשביל לכבד את המקום... עדיין, יש בין זה לבין הכחשה מרחק מזרח מערב.. כלומר, אין חולק תמיד שאני אצטרך ואכבד את המקום, תמיד. לזה אני מוכן. להכחשה הטוטלית ולכל הדברים שנלווים איליה, לזה כבר קשה להתרגל. כמובן שאני מעריך את זה שהם לא נידו אותי ועדיין יש לנו קשר, אבל גם אין בזה כלום מן הנחמה... קובי

 

[rigoletto111]

כן, בדיוק

מה נורא בליטול ידיים?

 

[laife]

אני מוצא תעסוקות אחרות

בדיוק באותו זמן של הנטילת ידים (ואח"כ בא לשולחן עם פה סגור שח"ו לא לדבר עד הברכה) ובדיוק בברכת המזון אני הולך לשרותים (פעם זה היה מתי שהיו מפנים את השולחן, אף פעם לא הייתי עוזר) ועוד כל מיני בריחות שכאלו... בד"כ זה עוזר.

 

[השרוט המקורי]

אני לא חושב שזה הכחשה

זה פשוט מן תקווה כזאת שנשארה להם בלב, שאתה תחזור יום אחד אל המקום בו יצאת ממנו. ההורים שלי, לא דוחפים לי ברכון, הם גם לא מעירים לי על דברים שקשורים לדת (אלא אם כן זה שימוש בדברים של ההורים שלי בניגוד לרצונם, למשל כניסה לאינטרנט בשבת, אבא שלי אמר לי שהוא לא רוצה שמשהו שלו יעבוד בשבת, אבל אם אני יקנה אינטרנט ומחשב אז אין לו בעיה, או למשל נסיעה ברכב שלו בשבת, הוא לא מוכן, אבל אם אני נוסע ברכב של חבר, אין לו בעיה) אני פשוט אוהב כל כך את ההורים שלי!!

 

[אנדרנליסט]

בקשר לברכון.

בגיל 16 נדרתי נדר לברך ברכת המזון מתוך ברכון גם אם אני יודע את הברכה בעל פה, בזמנו כשעוד בירכתי ברכת המזון הצלחתי לעמוד בנדר הזה, למעט כמה פספוסים בודדים. כבר מזמן הפסקתי לברך ברכת המזון, אלא שכשאני מתארח אצל הורי, כולם מברכים ואני משתעמם, אז מא אכפת לי גם.. אני מבקש שיביאו לי ברכון מתוקף אותו הנדר שלפני 12 שנה, אם כבר לברך אז שיהיה כמו שצריך. מצחיק אותי שלאבא שלי נדלק ניצוץ של שמחה בעינים כשאני מבקש את הברכון הוא לא יודע שזה בגלל הנדר וחושב שאני לא זוכר את הברכה בע"פ. תודו שאני שרוט.

 

[כבשה תוהה]

מודים

 

[השרוט המקורי]

אבא שלי תמיד צוחק עלי...

על זה שכולם מברכים ואני מסתכל על כולם. אבל כבר מצאתי מה לעשות בזמן שכולם מברכים.... אני מתחיל לסדר את השולחן, וכל השאר נשאר לאחיות שלי.