הי
שוב אני מתפרצת.. אבל אני כ"כ לבד עם "המחלה" שלי.. כתבתי על זה פה קצת והיום נזכרתי בכן שוב, ושוב אני קוראת פה וכ"כ מקנאת שיש לכן אחת את השניה. לפני איזה שלושה שבועות קיבלתי איזה טלפון של מישהי שיש לה את המחלה שלי, אבל אני מפחדת להתקשר. למעשה אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לשאול אותה, מה אני רוצה ממנה, ולפני זה - מה אני רוצה מעצמי? אני בעיקר רוצה שקט ושלווה, ושאהיה שלמה עם מי שאני. לאחרונה אני חופרת בזה בטיפול פסיכולוגי, וזה כואב, כל כך כואב.. לא מזמן סיפרתי לאמא שלי שאני בטיפול נפשי סביב המחלה הזו.. סביב ההשלכות שלה ואיך היא משפיעה עלי. מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד, בטח שלא עם ההורים שלי. נראה לי שהם לא דיברו איתי על זה "כדי שלא ארגיש שונה" ומה שיצא זה שהכל כמו סיר לחץ או הר געש בתוכי. ועכשיו זה גולש ומתפרץ החוצה ואני.. אני לבד.. גם אם יש לי חברה אחת תומכת, אני מרגישה כל כך לבד.. ובין טיפול לטיפול, כשעובר שבוע, אני מנסה להתאושש. היום הייתי אאוט לגמרי כל היום, בבוקר בדרך לעבודה זלגו הדמעות "בלי סיבה". כבר לא יכולתי להחניק אותן יותר.. אני כ"כ רוצה לשתף את אמא, ולא יכולה.. זה מורכב, אל תשאלו למה.. כל השנים אני חיה "שהכל בסדר".. ועכשיו כשלא בסדר, אני לא מסוגלת לשתף.. לפני שבועיים היתי בביקורת אצל רופא אורטופד. אחרי 15 שנה שלא הייתי בביוקרת. כ"כ פחדתי מהמפגש איתו, ובאמת זה היה נוראי. הוא היה מגעיל, לא מתחשב, לא אמפתי, לא סימפטי.. אני צריכה לחזור אליו עם צילומי רנטגן שעשיתי, ולא.. לא אחזור אליו.. המחשבות האלה לא מרפות. מאז שהתחלתי לטפל בזה (בעיקר בנפש שלי בעקבות זה) זה הוצף מעל פני השטח, ואין לי מנוחה. וכל מה שאני מבקשת, זה שקט.. שקט ושלווה.. סליחה אם התפרצתי, תודה שאתן כאן
שוב אני מתפרצת.. אבל אני כ"כ לבד עם "המחלה" שלי.. כתבתי על זה פה קצת והיום נזכרתי בכן שוב, ושוב אני קוראת פה וכ"כ מקנאת שיש לכן אחת את השניה. לפני איזה שלושה שבועות קיבלתי איזה טלפון של מישהי שיש לה את המחלה שלי, אבל אני מפחדת להתקשר. למעשה אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לשאול אותה, מה אני רוצה ממנה, ולפני זה - מה אני רוצה מעצמי? אני בעיקר רוצה שקט ושלווה, ושאהיה שלמה עם מי שאני. לאחרונה אני חופרת בזה בטיפול פסיכולוגי, וזה כואב, כל כך כואב.. לא מזמן סיפרתי לאמא שלי שאני בטיפול נפשי סביב המחלה הזו.. סביב ההשלכות שלה ואיך היא משפיעה עלי. מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד, בטח שלא עם ההורים שלי. נראה לי שהם לא דיברו איתי על זה "כדי שלא ארגיש שונה" ומה שיצא זה שהכל כמו סיר לחץ או הר געש בתוכי. ועכשיו זה גולש ומתפרץ החוצה ואני.. אני לבד.. גם אם יש לי חברה אחת תומכת, אני מרגישה כל כך לבד.. ובין טיפול לטיפול, כשעובר שבוע, אני מנסה להתאושש. היום הייתי אאוט לגמרי כל היום, בבוקר בדרך לעבודה זלגו הדמעות "בלי סיבה". כבר לא יכולתי להחניק אותן יותר.. אני כ"כ רוצה לשתף את אמא, ולא יכולה.. זה מורכב, אל תשאלו למה.. כל השנים אני חיה "שהכל בסדר".. ועכשיו כשלא בסדר, אני לא מסוגלת לשתף.. לפני שבועיים היתי בביקורת אצל רופא אורטופד. אחרי 15 שנה שלא הייתי בביוקרת. כ"כ פחדתי מהמפגש איתו, ובאמת זה היה נוראי. הוא היה מגעיל, לא מתחשב, לא אמפתי, לא סימפטי.. אני צריכה לחזור אליו עם צילומי רנטגן שעשיתי, ולא.. לא אחזור אליו.. המחשבות האלה לא מרפות. מאז שהתחלתי לטפל בזה (בעיקר בנפש שלי בעקבות זה) זה הוצף מעל פני השטח, ואין לי מנוחה. וכל מה שאני מבקשת, זה שקט.. שקט ושלווה.. סליחה אם התפרצתי, תודה שאתן כאן