הי

  • פותח הנושא 041
  • פורסם בתאריך

041

New member
הי

שישי בערב, היום הכי קשה בשבילי...הלבד הזה....עד מתי? טוב לקרוא ולשמוע מאנשים שאפששר להזדהות איתם והם איתך.... איך אתם עוברים את הסופי שבוע?
 

meshi4

New member
נקודה כאובה

אצלי.בערב שבת ארוחה משפחתית באוירה כייפית. שבתות?שגרת הלבד די רגילה.
 

041

New member
סופי שבוע

אני מבינה מדברייך שיש לך ילדים...לי אין. כיף לראות שאת מסוגלת לעביר את הארוחה בצורה "כיפית" כמו שתיארת.. אני פשוט לא יכולה שלא להימנע מההשוואות...מה שהיה לי מול האין הזה...כמה אהבתי את הסופישבוע וכמה שונאת אותם עכשיו.
 

meshi4

New member
המסורת של

ארוחה משפחתית משותפת נמשכת.מפגש בין הילדים.כיף עם הנכדים.הם לא מוותרים על זה. מבינה אותך כל כך.יחד עם זה החיים לפניך.את צריכה לעשות למען עצמך. בכל זאת ילדים לא מהווים תחליף לבן זוג.כל אחד הולך לפעילויות שלו.והלבד הוא אותו לבד.
 
כל כך מבינה אותך

נהגתי לצפות ליום שישי, לארוחת הערב הרומנטית, לבילוי שבא בעקבותיה. ויום שבת... הטיולים למקומות רחוקים, ישיבה על ספסל בפארק, מסעדות קטנות ולא מוכרות... ועתה, אני פשוט ממתינה ליום ראשון.
 

041

New member
אז איך בכל זאת

עוברים את זה? אני צעירה וגם את אני שומעת את זה אינספור פעמים ובטח גם את, אבל מרגישה כ"ך זקה\נה, זקנה נפשית. מרגישה שמיציתי, שחוויתי אהבה עצומה ונדירה שהייתי בפסגות האושר. ועכשיו מה. כל הסבל הזה יהיה מנת חלקי לעד? לא יודעת איך אעבור את הפסח הקרב ובא..החגים האלה...סיוט.למישהו יש רעיון יצירתי?
 

meshi4

New member
התחושה ש........

"מה.כל הסבל הזה יהיה מנת חלקי לעד"? כל כך מוכרת, ותחושה אמיתית ומפחידה.טבעי שתרגישי כך.הכל כל כך טרי.ההרגשה הזאת משתפרת עם הזמן. השנה הראשונה היא הכי קשה.כי הכל קורה בפעם הראשונה.חג ראשון בלעדיו.חופשה ראשונה,וכו' מאחר ואין לך ילדים.אז המשפחה הקרובה מהווה מקור תמיכה מאוד מאוד חשוב.גם חברה טובה שאיתה את משתפת ומתייעצת. רעיון יצירתי לחג הפסח.אולי תבקשי שיטילו עליך משימה בהכנה של תבשיל לחג.
 
ברגעים קשים

אני חושבת על כך שהוא נמצא לצידי ברגעים הקשים. חושבת מה הוא היה אומר (בוודאי זה היה משהו מצחיק), וחיוך מופיע על פניי.
 

nypx

New member
הלבד הזה?.......

עד מתי שתחליטי שאת מוכנה למשהו אחר, כל אחד עובר את סוף השבוע אחרת, לכולנו יש את הנפילות והירידות, החיים הם כמו רכבת הרים פעם למטה פעם למעלה, אני פשוט מציע לך לא להיות לבד ,ללכת לחברים משפחה רק לא להיות עם הלבד הזה,הלבד מכניס אותך למחשבות, תשאלי את עצמך את יודעת הכי טוב ומה שנגיד לך זה רק סימני דרך את הדרך את בוחרת, יש משפט שאומר :"אין נותן מה שאין בו"(נזכר בו כמעט כל רגע בחיים) תמלאי את עצמך בדברים טובים ותוכלי גם לתת דברים טובים ולהיפך, עכשיו תבחרי את מה את רוצה ,נשמע פשוט נכון ?אז ממש לא פשוט . זה דורש המון אבל שווה
 

041

New member
תודה

תודה על ההתייחסות.. אתה אומר לא להיות לבד, להיות עם משפחה וחברים ואתה צודק רק שלפעמים נושא החברים הוא כל כך בעייתי, מצד אחד אוהבת אותם מאד מצד שני לא מסוגלת להענות להזמנות שלהם שכוללות מפגשים של כולם...איך אוכל להיות שם לבד?תחושת האין רק מתעצמת, והקנאה בכולם שחייהם ממשיכים עם המשחות השלמות והאושר שהיה פעם גם לי...מה לעשות?
 

meshi4

New member
041../images/Emo24.gif .זה חלק

מההתמודדות.התחושות נורא קשות בהתחלה כמו שציינת.זה מעלה אצלך זכרונות על העבר .ומזכיר לך מה שאין לך עכשיו. אני זוכרת שהוזמנתי עם הילדים לגיסתי. שאיתם היינו בקשר חברי.הילדים נכנסו.ואני לא יכולתי להיכנס מרוב בכי.המארחים די הבינו אותי והניחו לי להרגע בחוץ.עד שהרגשתי שאני מסוגלת לשבת איתם.תמיד הפעם הראשונה קשה.אחכ' מסתגלים. אותה תחושה היתה לי כשהלכתי לארועים בפעמים הראשונות.לא מצאתי את עצמי בהתחלה.הביך אותי להיכנס לבד לאולם.או להמתין לבד בכניסה עם השתיה והטעימות.היום אין לי שום בעיה עם זה. הכי חשוב לא לשקוע ברחמים עצמיים.לעשות המון עבודה עצמית של חיזוק פנימי.לפנק את עצמך בדברים שאת אוהבת. מחזקת אותך.
 

buffy61

New member
../images/Emo24.gif מבינה ומזדהה איתך....

למרות שאני כבר אחרי שלוש שנים, ולמרות שיש לי ילדים, עדיין אני מרגישה את הבדידות של סוף השבוע.... בהתחלה ניסיתי פסיכולוגית שלא עזרה לי ללמוד איך להתמודד... אז הלכתי לסדנה של "לידה מחדש" וניסיתי להכנס למיסטיקה ועבודה על מודעות עצמית ושיפור החשיבה..... כיום - טניס, ריקודי העם, וגינון הם אלו שמצליחים להעביר לי את הזמן בסופי השבוע... למצוא את העיסוק שמתאים....!!! בהצלחה!
 

שולשול1

New member
מה מצבך את עדיין נורא צעירה

את חייבת לצאת להכיר מילא אני מבוגרת אבל גם משתדלת היא אפשר להתאבל כל הזמן לחברים לא כל העולם חרב.כמה זמן את במצב הקיים. תשתדלי אפשר ודרך אגב בזכות הפורומים כאן אני מכירה בכל הגילים והשכבות נשים יוצרות וכף לנו יחד.
 

041

New member
אני 7 חודשים אחרי

המקרה...נכון, אני חייבת לצאת, להכיר וכל זה...קודם כל זה עדיין טרי עבורי מצד שני אני מרגישה את זה בתוכי את הרצון הזה להכיר אנשים חדשים..ואני מתכוונת לחברים בכלל, אבל זה קשה אני לא יכולה להפסיק להשוות, להפסיק להרגיש את האין, להבין שמה שקרה קרה באמת.ואין דרך חזור. שצריכה לבנות הכל מחדש, איך אפשר כשאת לא רוצה את זה? רוצה את מה שהיה לך? אני הולכת לשיעורי התעמלות חדר כושר חוג אמנות והאמת זה הדבר היחיד שעוד איכשהו מעביר לי את הזמן בצורה טובה...אבל ההתאבלות על הכל, עליו ועל כל החיים שלי שנלקחו יחד איתו, על מי שהייתי ואהבתי, על החיים המאושרים שהיו לנו ואהבתי כל כך,,,זה פשוט לא מרפה.
 

meshi4

New member
לכל אחד יש את הקצב שלו

לעבד ולעכל את האבל.אגלה לך סוד.אני 4 ש' אחרי.והתחושות שהזכרת מלוות אותי יום יום.הכל השתנה.יחד עם זאת .אני לא מוותרת לעצמי בשום אופן.כי בחרתי להמשיך הלאה ולא לשקוע.אני מרגישה הרבה יותר חזקה ועצמאית. פגשתי אישה שהתאלמנה לפני שנה וחצי.ראיתי אישה עם עיניים כבויות.מדוכאת מאוד וללא טיפת שמחה.שוחחתי איתה,הקשבתי לה וניסיתי לעודד אותה לצאת לאיזו שהיא פעילות .כי היא תקועה בבית ומסרבת לצאת עם החברות שלה.היא כל הזמן אמרה:אני לא יכולה ולא מסוגלת.די כאב לי .כי הבנתי שזאת הבחירה שלה.אני מאמינה אך ורק ברצון וביכולת האישית .לרצות לחיות ולא לשקוע.כי אף אחד לא יעשה את העבודה הפנימית בשבילנו.
 

btuv

New member
משי, אני אתך

כל-כך מסכימה עם מה שאמרת לגבי הבחירה, הרצון והיכולת האישית. הכאב והאובדן אתנו תמיד, אבל אפשר לתת להם מקום מרכזי ולחיות רק אותם או שאפשר לשים אותם במקום של כבוד, בצד כל הדברים האחרים, הטובים והיפים שישנם בחיינו. ולכל אחד מאתנו יש כאלה. ולך 041, אני זוכרת כל-כך את סופי-השבוע בהתחלה. בלתי נסבלים. הייתי נכנסת לדכאון כבר לקראת סיומו של יום חמישי, שרק היה הולך וגובר במהלך סוף השבוע. בהתחלה ברחתי מהבית. שבועות ואפילו חודשים. לא נשארנו אף ארוחה לבד. אבל בשלב כלשהו זה התחיל להעיק והצורך בחזרה לשגרה (או בבניה של שגרה חדשה) היה חזק יותר. אז בשבתות הראשונות ישבנו בבית ובכינו ולאט לאט התחזקנו והתרגלנו ולמדנו אפילו להנות מהשגרה החדשה. נכון, גם היום אני עדיין מתגעגעת למה שהיה ולפעמים עדיין תופסות אותי הדמעות פתאום, אבל יש יותר כוח והרבה רצון להמשיך הלאה ולהסתכל קדימה. מה אני מנסה להגיד בכל זה? אני לא ממש יודעת. סתם לספר מניסיוני. ואולי בכל זאת שהזמן כן עושה את שלו וביחד עם הרצון שלך, הכוחות יגברו עם הזמן ופתאום תגלי שזה קצת יותר קל, שאת מצליחה להסתכל קדימה (ואולי גם אחורה) בחיוך ובתקווה. ולך nypx - כל הכבוד על היוזמה ושיהיה בהצלחה!
 

שולשול1

New member
מאיזה אזור את

והאם יש לך ילדים אני מבינה זה טרי אני רק אחרי שנה וחצי חפשתי לצאת תאנתי שילדי בוגרים ובאיזה שלב יעזבו אותי לפעמים הבדידות הורגת אותי וגם לי יש לחפש את הדמיון הוא היה לצידי 28 שנים זה לא קל אבל מחפשים נחמה וזה מה שמרגיע אותי התעסוקה העבודה לפעמים הכל חוזר כמו סרט הרגעים האחרונים שלו ושלנו יחד איתו .זה היה מהר מידי אבל הנחמה היחידה שאני אומרת לעצמי כנראה ההוא מלמעלה אהב אותנו לא נתן לו לסבול ולקח אותו למקום הכי טוב אחרת הם היו חוזרים משם כך אני מאמינה .
 
למעלה