הי...

מאיהM3

New member
הי...

שלום,
האמת שזו פעם ראשונה שלי בפורום
אז ככה, אני בת 26, סטודנטית לרפואה.
עוד מגיל 14 אני מתמודדת עם הפרעות אכילה... הBMI שלי תמיד נמצא בגבול התקין אז יחסית קל לי להסתיר את זה מהסביבה.
לאחרונה אני מאוד מתקשה להתמודד עם הפרעות האכילה ומצאתי שהן מפריעות לי לפתח קשרים בעיקר מפחד שיגלו.
רזיתי הרבה בתקופה האחרונה וקיבלתי הרבה מחמאות על כך וגם לא מעט תשומת לב המלווה בדאגה.
בהתחלה כמובן שזה אפילו מעודד את הרעבה (בדרך מאוד מעוותת) אבל עם הזמן אני רואה שאני חוזרת לדפוס ישן שמפריע לי מאוד בחיי היום יום ובלימודים שמאוד התאמצתי להשיג אותם ואני מאוד מפחדת לאבד.
אני מזה שבועיים סובלת מבולמוסים של אכילה- הגוף שלי זועק לאוכל שזה נשמע הגיוני פיזיולוגית אבל בעיקר מה שמפריע לי זה שיום אחרי זה המוח שלי צועק להרעבה ולצום.
אני עוברת תקופה של יום בולמוס ויום צום וזה משפיע גם על הלימודים שלי (אני מוצאת את עצמי חושבת רק על מה אני אוכלת) וגם על הקשרים החברתיים והזוגיים (אחרי בולמוס לא ממש בא לצאת מהבית).

בקיצור אני מתחילה לפחד שאני שוב מאבדת שליטה לחלוטין על האוכל אחרי תקופה פחות או יותר יציבה.
בחיים לא טופלתי, אני ממש מנסה להסתיר את זה מכולם ואיכשהו אני שבעתיד יהיה זו שמטפלת באנשים ממש מפחדת לפנות לעזרה.
זו פעם ראשונה שאני כותבת על המצב... כי באמת נמאס לי כבר.

יש למישהו עצה? תגובה כלשהי?
 
היי.

כולנו כאן יודעות כמה הפרעות אכילה פוגעות בכל מימד של החיים והשגרה. קשרים חברתיים, לטעמי, הם במוקד הדברים שנפגעים. היכולת להיות עם מישהו/י באינטימיות וקרבה כשאת חולה בהפרעות אכילה משתבשת, אם בגלל הסוד, אם בגלל הניתוק מעצמך, אם בגלל שבסדרי העדיפויות טקסי וחוקי המחלה קודמים לכל טקס ומוסכמה חברתית.

לא קל לחיות עם כזה דיסוננס, ללמוד מקצוע של מטפל ובמקביל להיות חולה כל כך. מכיוונים שונים, הכרתי כאן הרבה שחיו את זה- פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, רופאות ואפילו דיאטניות... שחיות בעולם מפוצל, בין העזרה שהן מגישות לאחרים ובין הסוד וההרס שהן חוות בחיים האישיים שלהן.

הפרעת אכילה על אש קטנה היא דבר שתמיד נראה נשלט. כל עוד אין סכנת מוות, אפשר לחיות שנים עם הפרעות אכילה. כל החיים, אני חושבת. אבל איכות החיים בהחלט נפגעת. תקופות קשות יותר ותקופות קלות יותר, תמיד זה משבש את החיים.

אני מבינה את הפחד לפנות לטיפול, אבל אני גם יודעת כמה זה יכול לעזור.
מה את אומרת, יש בך איזה חשק לשינוי? יש לך איזה דחף לספר למישהו הכל ואולי להצליח לחיות אחרת?


ברוכה הבאה
 

מאיהM3

New member
תודה על התגובה.

קודם כל המון תודה על התגובה...אני באמת מרגישה שהבנת אותי
בימים האחרונים נבהלתי מאוד מההתנהגות שלי עם האוכל והבנתי שיש לי בעיה ושאני לא יכולה לתת לזה להרוס לי את החיים ואת הדברים שהשגתי.
מאוד הייתי רוצה לשנות... אני קצת חסרת אונים בנוגע לאיך...
ניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי אבל מהתגובה שלה הבנתי שהיא לא ממש מקבלת את זה שיש לי בעיה- היא פשוט אמרה לי "תתאפסי על עצמך ותתחילי לאכול נורמלי"
הבנתי שמבחינת נהלי הרפואה הציבורית יש איזה שהיא חובת דיווח למשרד הבריאות במידה וסטודנט לרפואה מקבל תמיכה נפשית אז אני קצת מפחדת לפנות לרופאת המשפחה שלי.
ואני לא חושבת שאני יוכל לממן לעצמי עכשיו רופא/פסיכולוג/ דיאטנית באופן פרטי.
מישהי מכירה עוד אופציות שאפשר לפנות אליהם בצורה דיסקרטית?
תודה רבה
 

PantherettePitz

New member
הי מאיה

גם אני סטודנטית לרפואה, לא ממש עם הפרעת אכילה כרגע אבל כן בעבר ומתמודדת גם היום עם קשיים אחרים.
קודם כל, אני לא יודעת באיזה שלב את בלימודים אבל חשוב לי לומר שאין לך חובת דיווח כסטודנטית על טיפול אם את בוחרת לפנות לעזרה (ואני לא יודעת איפה את לומדת אבל אצלנו יש אנשים לדבר איתם אם את כן מרגישה שיש קשיים שהאוני׳ יכולה לעזור לך איתם). מעבר לכך גם אין מה לחשוש מדיווח - אני דיווחתי על ההיסטוריה הנפשית שלי לפני הקבלה ללימודים (כי צריך) ואמנם עברתי ועדה רפואית אבל ממש לא נתקלתי בשיפוטיות או תיוג שלי.
אני יכולה לומר לך שהרגשתי בריאה לפני הלימודים אבל בשנה שעברה יחד עם העומס הקשיים צצו ועלו אל פני השטח, וההחלטה שלי הייתה לטפל בהם כי התחושה שלי היא שהלימודים הם תובעניים מעבר לחומר ולעומס ושאני לא אפיק את המקסימום מהלימודים ולא אהיה רופאה טובה כמו שאני יכולה להיות אם לא אטפל בעצמי. פניתי לטיפול למרות שכמי שרוצה לטפל באחרים היה לי לא פשוט לשים את עצמי במקום שבו מטפלים בי.
מניסיוני, ההתמודדות עם הפרעת אכילה היא קשה ומתישה מאוד, ומשתלטת בסופו של דבר על כל אספקט של החיים. אם תשלבי את זה עם לימודים שגם הם מתיימרים לפחות לתפוס אצלך חלק משמעותי יותר מסתם מקצוע זה המון עומס ומאוד קשה להתמודד עם דבר כזה לבד. אני חושבת שכדאי לך לנסות להתגבר על החשש ולפנות לטיפול.
 

levshavur

New member
מאיה

שלום לך,
אני מאוד מבינה את הקשיים שלך.
במקצועי אני מטפלת ברפואה משלימה, ולא היה פשוט עבורי להיות 'מהצד השני של המתרס'...בזמנו את הסטאז' של הבכיר ברפלקסולוגיה עשיתי בבית חולים מסוים, שיש בו גם מחלקה פסיכיאטרית. אני זוכרת איך, בשלב מאוחר יותר בחיים שלי, נאלצתי להיכנס לאשפוז פסיכיאטרי (שילוב של פוסט טראומה והפרעת אכילה) . אני זוכרת שהיה לי קשה עם העובדה שאני מאושפזת עם אנשים מהסוג שבהם טיפלתי...גם אחר כך היה לי פער בין הידע שלי בתזונה לבין היכולת שלי ליישם את זה...כלומר יכולתי להיות 'דיאטנית' עבור עצמי, אבל העדפתי בכול זאת ללכת למישהי שמתמחה בהפרעות אכילה, על מנת שיהיה לי סדר, שתהיה לי מסגרת...
כיום החלמתי לגמרי מהפרעת האכילה, ואני אוכלת הכול - ובלי מחשבות חולות, וגם מהפוסט טראומה הצלחתי לצאת...(לקח לי 8 שנים של טיפול, אבל היה שווה).
אני חושבת שקושי נפשי לא חייב להיות אינדיקציה לגבי האם אדם מסוגל להיות רופא/מטפל טוב או לא, ושמישהו יכול לתפקד אפילו אם יש קשיים..לדוגמה אני זוכרת שכשהייתי במיון הפסיכיאטרי הייתה איתי שם רופאת ילדים ש'אשפזה את עצמה' לכמה ימים על מנת לאזן מצב של דיכאון...(והיו לנו שיחות מעניינות מאוד בתחום הרפואה
). תחשבי על זה שדווקא כי את רוצה בעתיד לעזור לאנשים אחרים, את צריכה לעזור קודם כול לעצמך...
את חייבת לפנות לטיפול מסודר.
אי אפשר להתרכז על לימודים כשדברים אחרים מעסיקים לך את הראש...ואם את עסוקה בהפרעה, זה מה שימלא את הראש שלך ולא החומר למבחן...

בזמנו נאלצתי לעזוב את הלימודים באוניברסיטה בגלל אשפוזים וטיפול בהפרעה, אני מניחה שלא היית רוצה מצב שכזה...
אני אולי נשמעת קצת קשה, אבל אני כותבת כך כי אכפת לי...
הייתי במצב שלך, ואני כבר לא שם, וגם את יכולה לא להיות שם אם רק תרצי מספיק חזק...

בהצלחה!!!
לבשה.
 
למעלה