60 שניות על הקשר בין הקשבה לילדים לאלימות...
שלום רב, לשאלת האלימות ואיך לנהוג התייחסתי המון פעמים בפורום. ברשותך אתייחס הפעם למשפט האחרון שלך ואחבר אותו לשאלותייך. "האם אפשר להגיד על ילד בן 3 הוא צריך להקשיב לנו " ואני שואלת : האם אנחנו המבוגרים מקשיבים לילדים? האם אנחנו באמת מקשיבים להם? האם אנחנו מתפנים להקשבה אמיתית, עמוקה, צלולה ואמפאטית. האם אנחנו מצליחים להיכנס לנעלי הילדים שלנו ולדעת ולהרגיש מה נחוץ להם? האם אנחנו מצליחים להקשיב לדעות שלהם, למחשבותיהם, לרגשותיהם, להלך רוחם. האם אנחנו מצליחים לספק להם את הצרכים הפסיכולוגיים שלהם? תחושה שרואים אותם, מקשיבים להם, שהם מורגשים, תחושה שהם קיימים ורצויים כמו שהם ולא קצת אחרת? חינוך אמיתי משמעו קודם כל להקשיב לילדים - ולא בהכרח להגיד להם. הדרך היחידה למנוע אלימות היא להקשיב לילדים. באחד הראיונות אמרה סופרת הילדים מיריק שניר :"במקורות נכתב :"מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז", כלומר, דווקא מהקשבה לאלה שעדיין לא מדברים, בונים את היסודות החזקים למשפחה, לחברה, לעולם. אני מאמינה שילד לא בא לעולם עם יצר טוב או יצר רע, אלא פשוט עם יצר קיום. הוא משקיע במה שקיומי בעבורו, וילדים מבינים מהר מאוד שתקשורת היא עניין קיומי. אלא שכל יצר לב שונה מחברו, ולכל ילד (או מבוגר) יש צורך לבטא את עצמו בדרך שלו. אם מאפשרים ליצר הלב ללכת בדרכו, היצר יהפוך ליצירה: לביטוי אישי, ייחודי ויצירתי. אבל אם לא מקשיבים לילד שמגבש לעצמו שפה, אלא חוסמים אותו, או קובעים בשבילו, מורים לו במקום להקשיב לו- גוזרים על יצר הלב אלם. ומהאילמות הזאת מגיעה האלימות." הדרך היחידה לשינוי עוברת דרך ההקשבה לילד. בברכה, עינת גבע
