הי לכולן
לא גלשתי כמעט בכלל בשבועיים האחרונים, הייתי סופר עמוסה עם ילד חולה מעל שבוע, עם נסיעות לחו"ל מטעם העבודה, ועם סוף סמסטר ובחינות ועבודות, אני מקווה שבסופ"ש יהיה לי זמן לקרוא קצת ולהתעדכן. רציתי לשתף אתכן בתחושות שמציפות אותי כשאני רואה את הדיווחים על הצונאמי במזרח אסיה. אתמול ישבתי בשדה התעופה בלונדון והיתה כתבה בטלויזיה על יתומי הצונאמי, וסיפרו שיש כ-30,000 ילדים שהתייתמו כתוצאה מהאסון הנורא הזה, והראו בתי יתומים מאולתרים בהודו וסרי לנקה, וראיינו פסיכולוגית ילדים שהסבירה על השפעת האובדן והטראומה על ילדים בגילאים צעירים יותר, ובגילאים מאוחרים יותר, ופשוט ישבתי שם בשדה התעופה והתחלתי לבכות בלי שליטה, בכיתי על היתמות האיומה שנחתה עליהם, בכיתי על היתמות שלי, פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות... הראו גם סיפורים קורעי לב על הורים שמחפשים את הילדים שלהם, סיפורים שממש עשו לי צמרמורת, אבל מה שגרם לי לבכות בלי שליטה היו היתומים, הילדים האלה עם המבט האבוד בעיניים.... היה לי עצוב גם כי עם כל הקושי שלי בהתייתמות, בכ"ז אני לא התייתמי במדינה מוכת אסון כמו הילדים האלו שהראו בחדשות, מצבם באיזורים שנפגעו נורא פי כמה וכמה. חוצמיזה גם הצטמררתי כי רק לפני 4 חודשים היינו אני, האיש שלי וגיא בן השנתיים בתאילנד בחופשה, בקראבי שזה חוף מדהים ממש ליד פוקט, בקראבי נהרגו לפי האומדנים האחרונים 3000 איש כולל תיירים רבים, וכל הזמן רודפות אותי המחשבות מה היה קורה אם הצונאמי הארור הזה היה מגיע לחוף כשאנחנו היינו שם. מה היינו עושים? איך היינו מגיבים? האם היינו מצליחים להציל את גיא? אני מצרפת תמונה של גיא שלי על החוף בקראבי, מאוגוסט האחרון עם הים ברקע שאז נראה לנו כל כך מדהים ורומנטי ביופיו... שלא נדע...
לא גלשתי כמעט בכלל בשבועיים האחרונים, הייתי סופר עמוסה עם ילד חולה מעל שבוע, עם נסיעות לחו"ל מטעם העבודה, ועם סוף סמסטר ובחינות ועבודות, אני מקווה שבסופ"ש יהיה לי זמן לקרוא קצת ולהתעדכן. רציתי לשתף אתכן בתחושות שמציפות אותי כשאני רואה את הדיווחים על הצונאמי במזרח אסיה. אתמול ישבתי בשדה התעופה בלונדון והיתה כתבה בטלויזיה על יתומי הצונאמי, וסיפרו שיש כ-30,000 ילדים שהתייתמו כתוצאה מהאסון הנורא הזה, והראו בתי יתומים מאולתרים בהודו וסרי לנקה, וראיינו פסיכולוגית ילדים שהסבירה על השפעת האובדן והטראומה על ילדים בגילאים צעירים יותר, ובגילאים מאוחרים יותר, ופשוט ישבתי שם בשדה התעופה והתחלתי לבכות בלי שליטה, בכיתי על היתמות האיומה שנחתה עליהם, בכיתי על היתמות שלי, פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות... הראו גם סיפורים קורעי לב על הורים שמחפשים את הילדים שלהם, סיפורים שממש עשו לי צמרמורת, אבל מה שגרם לי לבכות בלי שליטה היו היתומים, הילדים האלה עם המבט האבוד בעיניים.... היה לי עצוב גם כי עם כל הקושי שלי בהתייתמות, בכ"ז אני לא התייתמי במדינה מוכת אסון כמו הילדים האלו שהראו בחדשות, מצבם באיזורים שנפגעו נורא פי כמה וכמה. חוצמיזה גם הצטמררתי כי רק לפני 4 חודשים היינו אני, האיש שלי וגיא בן השנתיים בתאילנד בחופשה, בקראבי שזה חוף מדהים ממש ליד פוקט, בקראבי נהרגו לפי האומדנים האחרונים 3000 איש כולל תיירים רבים, וכל הזמן רודפות אותי המחשבות מה היה קורה אם הצונאמי הארור הזה היה מגיע לחוף כשאנחנו היינו שם. מה היינו עושים? איך היינו מגיבים? האם היינו מצליחים להציל את גיא? אני מצרפת תמונה של גיא שלי על החוף בקראבי, מאוגוסט האחרון עם הים ברקע שאז נראה לנו כל כך מדהים ורומנטי ביופיו... שלא נדע...
