הי לכולן....
כבר כמה ימים שאני קוראת את מה שנכתב כאן בפורום....רוצה מאד להצטרף ובאותה המידה גם חוששת...אולי חוששת מלדבר על זה יותר מידי, מלהתעסק בזה יותר מידי...אולי, ככה אני מנסה לשכנע את עצמי, אם אני אדבר על זה פחות, ואמצא לי המון המון עיסוקים- אולי אז, זה ילך וידעך... (אני יודעת שהנוסחה להבראה לא כ``כ פשוטה ובטח לא תלויה רק בארגון סדר יום, ובכל זאת, המחשבה הדבילית הזו, שאולי עדיף פחות לדבר על זה, היא זו שהניעה אותי מלהצטרף לפורום....) בכל מקרה עכשיו אני כאן... שמי נטי, בת 22.5. אני סטודנטית (לשעבר) במחלקת מדעי ההתנהגות בבאר שבע (עזבתי לפני חודש בגלל הפרעת האכילה ממנה אני סובלת). אני בולימית/ (לאחרונה גם אכלנית כפייתית) כבר 3 שנים...מנסה לתפקד יחד עם הבולימיה ולצערי כמעט ולא מצליחה. לפני 4 חודשים, קצת לפני תחילת הסמסטר, עוד הייתי בטוחה שזהו, שהבולימיה לעולם לא תחזור, שאני לעולם לא יפול כ``כ נמוך..לעולם...הייתי אז אחרי טיול של 5 חודשים במזרח...יצאתי לטיול בולימית דכאונית, שמנה ונפוחה...וככל שהטיול נמשך ראיתי איך אני לאט לאט משתחררת מזה....איך לאט לאט אני חוזרת להרגיש תחושות כמו רעב ושובע, איך ככל שהזמן עובר אני לומדת להינות גם ממה שמסביב- לומדת להגדיר יום כיום טוב לא רק ע``פ מה שאכלתי...התחלתי להרגיש את עצמי יותר ויותר...התחלתי להרגיש ולחוות ולהינות... חזרתי לארץ חזקה יותר, שמחה יותר, רזה יותר ומלאת תקווה לחיים החדשים שמצפים לי באוניברסיטה. במכוון, עברתי לדרום...רציתי להתחיל דף חדש לגמרי... הסוף, כמו שכבר אפשר להבין, הוא שלא חלף אפילו חודש והבולימיה צצה ופגעה...ואני נפלתי (איך לא?).... נפלתי ונפלתי והבולמוסים הלכו והתחזקו והתעצמו...ואיבדתי שליטה לחלוטין...ועליתי 10 ק``ג מאז החזרה מהטיול...ואז, אז פרשתי....וחזרתי הביתה לסדר מחשבות...לטפל בעצמי.... עכשיו קצת קשה לי להיות חיובית כי עברו עליי ימים מטורפים של בולמוס, וגם כי כנראה עוד לא נרפאתי לחלוטין מהטראומה שבשובה של הבולימיה (אחרי שכבר חשבתי שגברתי עליה)...בכל אופן, אני קוראת לכולן ולעצמי להיות חזקות ולהמשיך להילחם (אפילו שלפעמים יש תחושה שכבר נמאס ליפול ולקום וליפול ולקום...). אולי הכי חשוב זה להבין שבדרך להבראה יש גם נפילות...להבין, ולסלוח, וקצת לחבק את עצמנו באותם רגעים, מבלי לכעוס כ``כ...מבלי לבטל את כל ההתקדמות!!!! מאחלת לכולן שבוע נהדר, נטי
כבר כמה ימים שאני קוראת את מה שנכתב כאן בפורום....רוצה מאד להצטרף ובאותה המידה גם חוששת...אולי חוששת מלדבר על זה יותר מידי, מלהתעסק בזה יותר מידי...אולי, ככה אני מנסה לשכנע את עצמי, אם אני אדבר על זה פחות, ואמצא לי המון המון עיסוקים- אולי אז, זה ילך וידעך... (אני יודעת שהנוסחה להבראה לא כ``כ פשוטה ובטח לא תלויה רק בארגון סדר יום, ובכל זאת, המחשבה הדבילית הזו, שאולי עדיף פחות לדבר על זה, היא זו שהניעה אותי מלהצטרף לפורום....) בכל מקרה עכשיו אני כאן... שמי נטי, בת 22.5. אני סטודנטית (לשעבר) במחלקת מדעי ההתנהגות בבאר שבע (עזבתי לפני חודש בגלל הפרעת האכילה ממנה אני סובלת). אני בולימית/ (לאחרונה גם אכלנית כפייתית) כבר 3 שנים...מנסה לתפקד יחד עם הבולימיה ולצערי כמעט ולא מצליחה. לפני 4 חודשים, קצת לפני תחילת הסמסטר, עוד הייתי בטוחה שזהו, שהבולימיה לעולם לא תחזור, שאני לעולם לא יפול כ``כ נמוך..לעולם...הייתי אז אחרי טיול של 5 חודשים במזרח...יצאתי לטיול בולימית דכאונית, שמנה ונפוחה...וככל שהטיול נמשך ראיתי איך אני לאט לאט משתחררת מזה....איך לאט לאט אני חוזרת להרגיש תחושות כמו רעב ושובע, איך ככל שהזמן עובר אני לומדת להינות גם ממה שמסביב- לומדת להגדיר יום כיום טוב לא רק ע``פ מה שאכלתי...התחלתי להרגיש את עצמי יותר ויותר...התחלתי להרגיש ולחוות ולהינות... חזרתי לארץ חזקה יותר, שמחה יותר, רזה יותר ומלאת תקווה לחיים החדשים שמצפים לי באוניברסיטה. במכוון, עברתי לדרום...רציתי להתחיל דף חדש לגמרי... הסוף, כמו שכבר אפשר להבין, הוא שלא חלף אפילו חודש והבולימיה צצה ופגעה...ואני נפלתי (איך לא?).... נפלתי ונפלתי והבולמוסים הלכו והתחזקו והתעצמו...ואיבדתי שליטה לחלוטין...ועליתי 10 ק``ג מאז החזרה מהטיול...ואז, אז פרשתי....וחזרתי הביתה לסדר מחשבות...לטפל בעצמי.... עכשיו קצת קשה לי להיות חיובית כי עברו עליי ימים מטורפים של בולמוס, וגם כי כנראה עוד לא נרפאתי לחלוטין מהטראומה שבשובה של הבולימיה (אחרי שכבר חשבתי שגברתי עליה)...בכל אופן, אני קוראת לכולן ולעצמי להיות חזקות ולהמשיך להילחם (אפילו שלפעמים יש תחושה שכבר נמאס ליפול ולקום וליפול ולקום...). אולי הכי חשוב זה להבין שבדרך להבראה יש גם נפילות...להבין, ולסלוח, וקצת לחבק את עצמנו באותם רגעים, מבלי לכעוס כ``כ...מבלי לבטל את כל ההתקדמות!!!! מאחלת לכולן שבוע נהדר, נטי
