הי לכולן...

הי לכולן...

הרבה זמן שלא ביקרתי :)

ועכשיו, כשיום השנה מתקרב (איך לעזעזאל עברו כבר 4 שנים??), הרגשות חוזרות וצפות במלוא עוצמתן....

אבל למעשה רציתי לשתף אתכן, כי אני יודעת שאתן תבינו (אין ספק שהסיפור הבא ישמע לא שפוי ל"אנשים רגילים"):

לפני זמן לא רב החלטתי שאני מתחילה לרוץ - בשביל הספורט, הבריאות והכיף שבדבר
(או אולי כי בעלי התחיל לרוץ וכל כך התאהב בתחום - הבנתי שיש לי מתחרה רצינית...
ואני, אני לא מוותרת כל כך בקלות!!
אז בקיצור: if you can't be beat them - join them...).

היעד הראשון היה 10 ק"מ במרוץ הלילה של נייקי.
במהלך האימונים בחודש וחצי האחרון הצלחתי להגיע ל 8-9 ק"מ, אבל עם עצירות קטנות של הליכה - להסדיר נשימה/לאגירת כוחות/שלוק מים וכו'.
אתמול ידעתי שאין מצב שאני עוברת להליכה... ההשראה שלי כמובן היתה אמא!!

הרי במשך 8 שנים האמא המדהימה שלי נאבקה, נלחמה, לא התלוננה לרגע!
8 שנים - זה לגמרי ליגה אחרת, לא 10 ק"מ עלובים אלא אולטרא מרתון!

במהלך הריצה אתמול היו רגעים שכמעט נשברתי אבל הצלחתי להמשיך לרוץ ושכנעתי את עצמי שאם לא אלך בכלל במשך כל הריצה - אמא תחכה בקו הסיום...

ט ע ו ת . . .

ט ע ו ת ג ד ו ל ה . . .

כי סיימתי, בלי לעצור להליכה בכלל, והיא - היא לא הגיעה :(

בעלי לא הבין למה אני כל כך עצובה - הרי סיימתי, כבשתי את היעד שהצבתי לעצמי, כמו גדולה!

איך אפשר להסביר לו שהכל נכון - אבל מה בסך הכל ביקשתי?

שאמא תהיה גאה, שתגיד מילה טובה, תגניב איזה חיוך, חיבוק ואולי גם נשיקה... אבל אפילו סמס היא לא שלחה :(

חשבתי שאם כך - אולי היא תבוא בלילה, בחלום - אבל קמתי בבוקר מאוכזבת ועצובה.

אוף...
 

אשבל1

New member
מרגש היעד שהצבת לעצמך


ועמדת בו בכבוד והפרס הגדול מכולם לא חיכה לך שם, והרי לא יכול היה לחכות, למרות שאם הייתה לאמך בחירה, בטוחה שהייתה שם עבורך, ואת יכולה להיות גאה בעצמך על ההישג, ובטוח שאם האמהות שלנו אי שם , אז אמא שלך גאה בך על ההישג ועל שהקדשת עבורה את המרוץ עכשיו כשיום השנה מתקרב, וכמו שאמרת את מוצפת, תחושות של געגוע וכאב כל כך טבעיות, כל כך מבינה אותך, ומחבקת אותך
ובאמת כל הכבוד
 
שלום ירדנה

תרשי לי לקרוא לך ירדנה הגדולה ולא ירדנה הקטנה,
את גדולה בעיני כי הייתה לך השראה נפלאה שאמא נתנה לך והלכת בעקבותיה.
אני מכירה את זה שאני אומרת לעצמי, אם רק אבא היה רואה אותי עושה כך או אחרת הוא בטח היה כל כך גאה. זו תחושה של שמחה וגאווה, אבל גם של החמצה אדירה ועצב מצד שני, שהוא לא זכה לראות זאת ולחלוק עימי את החוויות האלו.
אני חושבת שכאבלים אנחנו מרגישים את החוסר גם ברגעים של האושר הכי גדול (ראי חתונה, לידה וכדומה) וקשה לפעמים לסביבה לקבל את זה.
איתך באכזבה, אבל גם גאה בך מאד על ההישג המדהים.
תמשיכי לקבוע יעדים ולהוכיח לעצמך את היכולות המנטליות שלך.
אמא איתך כל הזמן, גם אם היא לא מתקשרת.
הורינו איתנו כל הזמן, אנחנו ממשיכים לשוחח איתם, לשתף אותם בחיים שלנו וגם לשמוע אותם בתוכינו.
את בטח יודעת פנימה מה אמא היתה אומרת, אם היא היתה בקו הסיום.
בברכה חמה,
ענבר
 
תודה רבה

אכן קיבלתי השראה...

אך בעיקר הצלחתי להבין כמה היא היתה חזקה!

ברגעים אלו ממש מציבה לעצמי את היעד הבא
 

mykal

New member
ירדנה, אמא איתך,

עובדה, עובדה, שרק היא המליחה לגרום לך
להציב יעד ולעמוד בו.

אני כ"כ מזדהה עם החיפוש המתמיד. אחרי התגובה של אמא,
איך היא חסרה,

אספר לך, 5 שנים אחרי מותה של אימי חגגנו בר מצוה לבכור שלנו.
עשיתי הפקה הפקה--היה שמח ונפלא והמון אנשים. (בעלי איש ציבור ואני גם קצת)
ואח"כ שאלו אותי כמה אנשים- את מי חיפשת כל הזמן,
ובלילה, אחרי שהגענו וכולם היו מרוצים--בעלי שוב שאל--"את מי חיפשת"
פרצתי בבכי---את מי שידעתי שאיננו והוא היה צריך להיות מסמר הערב.
כן חיפשתי את אמא.
אני כבר הרבה שנים מאז מותה--ואני עדין מחפשת אותה.
אבל מחפשת גם דרכים לשתף אותה--ומוצאת.
חפשי לך דרכים הנכונות לך--זה מקל ומאפשר.
 
תודה

ממש הרגשתי כאילו אני בפרק של "הלב" (מרקו...),
בו אני (בתפקיד מרקו) מחפשת את אמא בין 20,000 איש בבגדי ריצה ברחובות תל אביב (דומה לבואנוס איירס, לא?)...
 
למעלה