את לא עושה שום דבר בנידון לתקן!
זה כל שהתכוונתי וזה רשום בשורה ניפרדת. "למרות שכבר שפטת אותי ודנת אותי למוות...אני כן עוזרת בבית,וכן משתדלת לתרום!יש לי תפקיד קבוע של נקיון השירותים והמקלחת בבית,ואני גם מסדרת ומנקה פה ושם... אז אי אפשר להגיד שאני פרזיטית,אוקיי??? " מי שפט? מי אמר? שאת כזאת? קיראי שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה? עם כעסים שצברת איך את יכולה להיות פתוחה לקבל להקשיב ולנסות לשנות? מי יודע מה היא אומרת שאת מפרשת זאת גם אחרת?... ולראות דברים מתוך מצוקתך, אכן זה קשה אבל אפשרי, ולי לא ניראה שאת עושה מספיק לשנות אני קוראת אותך כבר המון זמן, מלבד הודעה שמחה אחת (בטח לא קראתי הכול) על טיול עם הבעל כל הודעותייך רשומות פה כיומן חיים,בו את רק מתלוננת, כועסת, מתרגזת, שופטת אישה זקנה שלא מגיע לה חיוך ממך. אני גם קוראת כאב, ואין לי כוונה להכאיב יותר, בחיי שלא, אבל קיבלת כל כך הרבה סבלנות פה מאנשים טובים, הרצאות על התעלות הנפש, עידודים של מה את צריכה לעשות, ואת ממשיכה לקטר, ואני אומרת, די, זה קטן, למרות הקושי ואני לא מקנאה בך, בא לי כאילו לנער אותך, ושוב להגיד די! עשי משהוווווווווווווווווווווווו אני מהצד גם רואה את האישה הממורמרת, "אני הייתי מדברת איתה ואומרת, אני יודעת כמה קשה לך, כמה המצב אולי בלתי נסבל ואני מעריכה באמת, עוד קצת ואנחנו בחוץ, ...." את אומנם יודעת לכתוב שאת מעריכה, אבל את מרוכזת רק בקושי שלך אבל לו באמת היית...למרות הקושי, לא היית מזלזלת באישה הקרה הזו. אני מאמינה שהכול תלוי בנו, לא באשמה של אחר, אני תמיד לוקחת אחריות על איך שאני מתנהגת, משדרת, זה מה שחוזר אליי. שאלתי שאלה ולא ענית עליה מדוע את לא עוברת למשפחה קרובה שלך? אולי מתשובתך גם תביני שמגיע לה.
זה כל שהתכוונתי וזה רשום בשורה ניפרדת. "למרות שכבר שפטת אותי ודנת אותי למוות...אני כן עוזרת בבית,וכן משתדלת לתרום!יש לי תפקיד קבוע של נקיון השירותים והמקלחת בבית,ואני גם מסדרת ומנקה פה ושם... אז אי אפשר להגיד שאני פרזיטית,אוקיי??? " מי שפט? מי אמר? שאת כזאת? קיראי שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה? עם כעסים שצברת איך את יכולה להיות פתוחה לקבל להקשיב ולנסות לשנות? מי יודע מה היא אומרת שאת מפרשת זאת גם אחרת?... ולראות דברים מתוך מצוקתך, אכן זה קשה אבל אפשרי, ולי לא ניראה שאת עושה מספיק לשנות אני קוראת אותך כבר המון זמן, מלבד הודעה שמחה אחת (בטח לא קראתי הכול) על טיול עם הבעל כל הודעותייך רשומות פה כיומן חיים,בו את רק מתלוננת, כועסת, מתרגזת, שופטת אישה זקנה שלא מגיע לה חיוך ממך. אני גם קוראת כאב, ואין לי כוונה להכאיב יותר, בחיי שלא, אבל קיבלת כל כך הרבה סבלנות פה מאנשים טובים, הרצאות על התעלות הנפש, עידודים של מה את צריכה לעשות, ואת ממשיכה לקטר, ואני אומרת, די, זה קטן, למרות הקושי ואני לא מקנאה בך, בא לי כאילו לנער אותך, ושוב להגיד די! עשי משהוווווווווווווווווווווווו אני מהצד גם רואה את האישה הממורמרת, "אני הייתי מדברת איתה ואומרת, אני יודעת כמה קשה לך, כמה המצב אולי בלתי נסבל ואני מעריכה באמת, עוד קצת ואנחנו בחוץ, ...." את אומנם יודעת לכתוב שאת מעריכה, אבל את מרוכזת רק בקושי שלך אבל לו באמת היית...למרות הקושי, לא היית מזלזלת באישה הקרה הזו. אני מאמינה שהכול תלוי בנו, לא באשמה של אחר, אני תמיד לוקחת אחריות על איך שאני מתנהגת, משדרת, זה מה שחוזר אליי. שאלתי שאלה ולא ענית עליה מדוע את לא עוברת למשפחה קרובה שלך? אולי מתשובתך גם תביני שמגיע לה.